"אני לא ממש יודע תום , פשוט לא יודע.זה ככה עושה שהדברים
נראים לי יותר אמיתיים.החיים הם משעממים ועקרים.אנחנו יוצאים
לדרך עם תקוות גדולות ואחר כך אנחנו גונזים אותן ,אנחנו מבינים
שכולנו נמות , בלי למצוא אף אחת מהתשובות הגדולות.אנחנו מפתחים
כל מני רעיונות מרחיקי לכת , שרק קוטעים את המציאות או את
חיינובדרכים שונות , בלי להקנות לנו שום ידע ששווה משהו על
הדברים הגדולים ,על הדברים האמיתיים. יש לנו חיים קצרים
ומאכזבים , ואז אנחנו מתים. אנחנו ממלאים את החיים שלנו בחרא
,בדברים כמו קריירה ויחסים עם אנשים , כדי להשלות את עצמנו שלא
הכל חסר טעם..."                              
טריינספוטינג-אירווין וולש

אני פה , כי שלחו אותי מהעבודה.
"התפרצת" , הם אמרו , מכוסים בבטחון וצדקה עצמית על פניהם
הזחוחות מעל צווארם החנוק בעניבה וצווארון מעומלן של "ורסאצ'ה"
-
הם תמיד נראו ככה כשחשבו שהנה , כל הקלפים בידיים הלבנבנות
שלהם , וזה היה נכון , פשוטו כמשמעו , עכשיו שהייתי מוחזק
בימינו ובשמאלי בלפיתה כואבת של אנשי ביטחון , שתי גורילות
שכירות שנועדו לשמור על חבורה גדולה של בבונים תאגידיים.

"התפרצתי" - כלומר , שברתי חלון או שניים , שברתי פרצוף או
שניים , שברתי איזה כלל או שניים - אבל למה הם מצפים ממני ,
הנבלות , כשהם יושבים לי על הראש ומנסים למעוך אותי אל תוך
התפקיד?
הגעתי לפה כי הייתי קצת יותר מוכשר , לעזזל , הרבה יותר מוכשר
, הכי מוכשר , מוכשר באופן מעורר התפעלות - במליון ואחד דברים
לא רלוונטיים , והם , כחברת היי-טק מצליחה , היו חייבים להשיג
אותי.
לא שהיה להם , חלילה , תפקיד בשבילי-
אבל כמו שהם היו חייבים להשיג קומת משרדים בבניין נחשב במיקום
נחשב בעיר גדולה , והיו חייבים למלא אותו בפריטי עיצוב נחשבים
ובכל השטויות הטכנולוגיות הכי חדישות , וכמו שהיו חייבים לתלות
בו כל מני ציורים שרכשו מקטלוג ברגע שהבחינו בתאור המוצר כי
הוא "נחשב לשיא באמנות הקונספטואלית" או כי "הוא צויר על ידיד
הנחשב בציירים של דורינו".  אפילו הפסל הסביבתי שהתנשא לגובה
מטר וחצי בלובי של המשרד , ונראה כמו דבר מה שטרקטור ממש גדול
וממש חולה הקיא , היה שם כי הוא נחשב למהפכני , בדרכו- כך הם
היו חייבים להשיג אותי , כי נחשבתי לצעיר מבטיח , והם רצו
שאני אקשט את המשרד שלהם , עד שיהיה להם מה לעשות איתי , או עד
שאני אצא מהאפנה.

אבל עכשיו אני כאן.
אני קשור למיטה הזו , מטומטם כמו פרה.
האמת שהשגתי את מה שרציתי , לקחתי כמה צעדים אחורה , ובמקום
לקפוץ למטה מהחלון בקומה ה16 , דבר שהיה בלתי אפשרי , עקב
היותו של החלון חסין ירי ומחוסם , כיאה לדופן של אקווריום
שניצב בגובה 70 מטר מעל הרחוב ושומר בתוכו עולם אקזוטי של דגים
בחליפות מול מסכי מחשב , אז קפצתי קדימה על שי , שישב במשרד
לידי , לא שהוא עשה לי משהו , אבל הוא היה שם - כשמישהו אחר
שמע את הזעקות שלו , אפילו לא ראיתי מי זה היה דרך מסך הדמעות
, לא חשבתי יותר מדי ומעכתי את הפרצוף שלו בתענו עם אחד מכדורי
השלג האסתטיים שקישטו את השולחן המסודר להחליא של שי.
עוד קצת דם ושברי זכוכית , ומצאתי את עצמי בידיים של הגורילות
ההם , מול פרצופם המשתאה של ההבונים בחליפות , טס במורד המעלית
הכסופה , במעלה הרכב השחור המצוחצח ובכניסה ל"בית החולים
ללוקים בנפשם על שם...."

אז אני פה , מטומטם כמו פרה.
זה נחמד לגמרי מצד המדינה לאפשר לי להיות פה , לממן לי סמים
,אוכל , נגיעות רכות של אחיות מכוערות , טלוויזיה (בכבלים!)
במשך כל שעות היום חוץ מהארוחות , הקבוצות , והריפוי בעיסוק.
כולם מנסים להיות נחמדים אלי כל כך , ואני מבין למה , הם
חושבים שאני בעונש.
אפילו אלו שעובדים כאן כבר הרבה שנים , כמו הדוקטור ההוא
הנחמד, הקרח עם האופנוע , ואין בלב שלהם שום רגש חוץ מדאגה
לחולים , הם עדיין מסתכלים עלינו , איפושהו , כמו על פסיכים.  
יכול להיות שהרבה מהאנשים פה סובלים באמת , קשה לי לתאר לעצמי
מה זה כשמאכילים אותך בכפית , כשקושרים אותך למיטה -כל- לילה
,האמת , שקשה לי להבין איך אחרים מרגישים פה. אני יודע שאף אחד
, חוץ מאלו שסובלים ממאניה דיפרסיה לא יכולים להבין אותי ,
ואני יודע שאני לא יכול להתיימר להבין את כל המופרעים האחרים ,
ספרי פסיכיאטריה שלמים וחיים , שמסתובבים במסדרונות סביבי. אבל
, אני עדיין מעדיף להיות פה , במקום הכי שפוי בעולם , שהוא
בסופו של דבר , משוגע.