[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קנט אור
/
קנטאור OVA - פרק שני

אף אחד לא ידע, עד עצם היום הזה, איך ניצח גודווין את אינסנו,
חוץ מגודווין עצמו. אף אחד, חוץ מהמכשף. כוחותיו העצומים גילו
לו את גודווין עוד מקודם, והוא החליט להעמידו למבחן כנגד
אינסנו. מצאה חן בעיניי המכשף עורמתו של גודווין, אולם הוא
החליט לשנות את ליבו ללב רע וקר כקרח, והוא החליט לצרפו, תחת
כישוף כמובן, לצבא לוחמי הרשע שלו.

גודווין הפך למנהיג חכם וטוב לב, ואנשים הגיעו אליו אף מן
הכפרים השכנים, לקבל את עצתו וברכתו. כפרו שלו שיגשג ופרח,
והתושבים היו מאושרים מאוד. כשלא היה טרוד, היה יושב גודווין
בצריפו, ומהרהר במשמעות הקיום. יום אחד, גודווין ישב בצריפו.
רגליו משוכלות, עיניו עצומות, והוא שקוע בהרהור עמוק, נטול
מחשבה או גוף. מוחו נשא אותו אל מעבר לתחושות חמשת החושים, אל
מחוזות החיבור עם גורלו, ועם הרוח הפנימית שבו. לפתע, הוא חש
כעין ברק מבליח בראשו. הוא פקח את עיניו. משהו מתקרב, משהו בעל
עוצמה מרושעת, רשע שאינו נובע מטירוף או זעם, כרצחנותו של
אינסנו. רשע הנובע מתאוות כוח, שאינה יודעת סיפוק. לפני
שגודווין הספיק לעמוד על מהותה של התחושה המוזרה והמאיימת הזו,
עטף אותו בפתאומיות כדור אש סגולה, והתרומם כשגודווין יושב
בפנים. גודווין לא ניסה להשתחרר או להיאבק. הוא הבין כי הכדור
הינו כישוף, ושהוא חזק ממנו, מן הסתם. גודווין החליט להמתין
ולראות לאן יישא אותו הכדור. מתוך הכדור גודווין יכול היה
לראות את העולם החיצוני, מבעד לשקיפות הלהבה החיוורת. הכדור טס
במהירות מסחררת מעל צמרות עצים, מעבר ליערות ומחוזות אליהם לא
הגיע גודווין מימיו. גודווין לא ידע כמה זמן עבר עליו בטיסה,
שכן גם הזמן החל לחלוף במהירות. יום השתנה ללילה וחזרה ליום
בתוך שניות מעטות, וגודווין כבר איבד את ספירת הימים והלילות.
הכדור נשא אותו, עד אשר הגיעו לטירה עתיקה. גודווין הבחין בה
לראשונה ככתם שחור במרכז האופק, אך ככל שהתקרבו, ראה כי הכתם
הינו ענן סערה שחור משחור, שחג מעל טירה עתיקה ומתפוררת.
גודווין חשב כי הוא רואה הבזקי אש סגולה מבליחים מתוך הענן,
והוא שמע, אך לשבריר שנייה, קול מוזר שבקע מהענן, ביחד עם האש
הסגולה... הוא שמע מעין בכי, אבל לא בכי של אדם אחד, אלא בכי
של רבבות אנשים, יבבה קורעת לב. הכדור החל לפתע להגביר את
מהירותו, ולדהור אל עבר הטירה. גודווין הבחין, לחרדתו, שהכדור
דוהר אל תוך קיר, נטול פתחים או חלונות... הוא לא ידע אם יספיק
הכדור לעצור, טרם יפגע בקיר. הכדור צבר מהירות יותר ויותר
גבוהה, והתקדם אל עבר הקיר. רגע לפני ההתרסקות, יכול היה
גודווין להבחין בקווי המתאר של לבני החומה... ואז, התרסק הכדור
אל תוך הקיר, ונמוג, בעוד גודווין צורח באימה, ומאבד את
הכרתו.

גודווין פקח את עיניו. מסביבו היה חדר גדול, בגודל של אולם
נשפים, או אולי אף יותר. החדר היה מואר ע"י עששיות, וגודווין
הבחין כי הפתח היחידי בחדר מוגן בדלת עץ כבדה ומבוצרת היטב.
גודווין שיער כי החדר נמצא בתוך אותה טירה. מאחר ושום סימן
מהעולם החיצוני לא חדר אל תוך החדר, גודווין יכול היה לסמוך רק
חוש הזמן שלו, בכדי לדעת כמה זמן עובר. תקופה ארוכה עברה על
גודווין ללא אוכל או שתייה, לבדו, ללא כל סימן לנפש חיה בתוך
החדר. המכשף, שיצר את כדור האש הסגול כדי להביא אליו את
גודווין, רצה לשבור את רוחו, בטרם יפעיל עליו סידרת כישופים,
שנועדו להופכו ללוחם רצחני וחסר לב. לאחר תקופת ההרעבה,
גודווין כבר היה במצב של חצי הכרה. הוא איבד את הכרתו ושב אליה
בתדירות עולה והולכת, כשכל פעם מתרחב מרווח הזמן בו הוא חסר
הכרה, ומצטמצם הזמן שבו הוא בהכרה. אולם למרות זאת, מוחו היה
עדיין צלול, והוא עדיין המתין לבאות. הוא ידע כי הוא הובא לכאן
במטרה מסויימת, וכי מי שהביאו לא ירצה במותו, ולכן המתין. באחת
מן הפעמים בהן איבד את הכרתו, הוא פקח את עיניו וראה מולו
דמות. המכשף היה איש צמוק ומכוער, בעל שיעור קומה ננסי. אולם
גודווין ידע כי טעות היא להמעיט בערכו של אדם על פי מראהו, טרם
נודע כוחו. המכשף פנה אל גודווין ודיבר אליו, אך שפתיו לא נעו.
גודווין שמע את קולו של האיש במוחו: "אתה צודק, בכך שאינך
מפחית בערכי." נימה של גיחוך הייתה בקולו "אתה חש בכוח הזורם
דרכי, ויודע כי אין בכוחך לגבור עליי. אל תיבהל גודווין, אני
יודע לקרוא את מחשבותיך, ולדבר אל תוך ראשך. גודווין, אתה לוחם
בעל מיומנויות על אנושיות. גופך ורוחך מפותחים מאוד, ועוצמתך
ניכרת. זה זמן מה שאני מחפש אחר אדם, שיהווה חלק מיצירת המופת
שלי. הלוחם המושלם, בעל תבונה וחושים חדים. בחנתי אותך,
גודווין, ושלחתי לך את אינסנו, אותו יצרתי במו ידיי. עמדת יפה
במבחן גודווין, ועתה תצטרף אליי, וממך ייווצר צבא הלוחמים
האימתני ביותר אותו ידע העולם, אשר יסייע לי במשימתי המקודשת:
לכבוש את העולם. התנגדות לא תועיל, גודווין. אני חזק ממך,
בעוצמת כישופיי ומוחי. אין לך ברירה. אני עוד אשוב." ובמילים
אלה, המכשף נמוג אל מול עיניו של גודווין. גודווין ידע כי ככל
הנראה הצדק עם האיש, וגודווין לא יוכל לו בכוחו. הוא לא ניסה
אף להגיב לו. הוא שקע בשינה, מבורכת, בה חלם על ביתו, וכפרו,
אותו אהב בכל ליבו.

הוא שמע צהלה מיוסרת. עיניו נפקחו, ולפניו, קשור בחוזקה ע"י
שלשלאות ("מכושפות, כפי הנראה", חלפה המחשבה במוחו של
גודווין), כלוא בתוך כלוב, עמד סוס. גודווין הביט בסוס
בהשתאות: זה היה ללא ספק, הסוס הכי יפה אותו ראה גודווין בימי
חייו... סוס צחור כשלג, גבוה כמעט בחצי מכל סוס אחר שגודווין
ראה אי פעם. רעמתו הייתה בוהקת וסמיכה, וירדה על גבו בגלים
מלטפים, כשצחור הרעמה הופך זהב בקצותיה. הסוס נאבק בשלשלאות,
שרירי גופו נעים באלגנטיות מתחת לעורו הלבן, וצהל בכאב מדי
פעם, כשהשלשלאות התהדקו יותר ויותר. אכן, מכושפות היו
השלשלאות. גודווין ניסה לעמוד על רגליו, ולבסוף הצליח, אך הוא
גילה לתדהמתו שגם הוא נתוך באזיקים ושלשלאות. הוא ידע כי כפי
הנראה גם אלו שלו מכושפות, והחליט כי אין טעם להיאבק. הוא
התיישב ארצה, רגליו משוכלות, ועצם עיניו.
בעיני רוחו ראה את הסוס, את עיניו המיוסרות ואת עורו המושלם
שהחל להיפגם על ידי השלשלאות. הוא חש את כאבו של הסוס, ואת
הזכות הטהורה בנפשו האצילית. הוא ריכז את כל מחשבותיו, ופנה אל
הסוס: "הפסק להיאבק, ידידי. השלשלאות האלה חזקות מדי עבורך,
ואתה רק תינזק מהן יותר ויותר. נסה להפסיק מאבקך ולהרפות
שריריך, ותראה כי השלשלאות מרפות ממך."
גודווין חש את הסוס מפסיק מאבקו, ולאחר כמה שניות הרגיש בהקלה
של הסוס. ואז, לתדהמתו, הוא שמע את הסוס. הסוס דיבר אליו:
"תודה לך, חבר יקר. ידעתי כי השלשלאות חזקות, אך הייתי מוכרח
לנסות ולהשתחרר מהן. אסור שאדם מרושע כמו זה שכלא אותי ואותך
כאן, ייגע בי. אני הוא גולסטד, מלך ומנהיג סוסי הפרא וחדי
הקרן. אמא טבע יצרה אותי במו ידיה, ואסור שיצירה טהורה של אמא
טבע תיגע ביצור נפשע, רשע וטמא כאדם שהביאנו לכאן. רק אדם טהור
יוכל לגעת בי. אם ייגע בי המכשף, אדם המורכב כולו מרשע, הניגוד
המוחלט לטהרת אמא טבע, הרי ששנינו נמות בו במקום, והאיזון בטבע
יופר, ויגרור אחריו כאוס מוחלט, שייגמר בחרבון העולם. כנראה
שהמכשף יודע זאת, שכן הוא לא מעז לגעת בי."
גודווין ידע כי הסוס דובר אמת. הוא לא הבין איך, אבל הוא ידע.
והוא ידע שגורלו ייקשר בגורל הסוס, גולסטד. שניהם המתינו
לבאות, ברגשות חשש, מהולים בתחושת גורל, אותה אפילו גולסטד לא
ידע לפרש. משהו גדול מאין כמותו, בעל עוצמה רבה, חיכה בעתידם
המשותף, והם לא ידעו לפרש אם עוצמתו היא טובה או רעה. הם חיכו,
והתשובה לא איחרה לבוא...

תחושת הזמן כבר אבדה לחלוטין במוחו של גודווין. בחדר הסגור
ונטול החלונות, המואר רק על ידי עששיות, הוא לא ידע אם עברה
שעה, או עבר יום. הוא לא הבחין בין יום ולילה, ולא ידע כמה זמן
הוא ישן, או כמה זמן הוא ער. הוא הבחין שגולסטד נחלש עם הזמן,
וידע כי גם הוא נחלש. הוא שיער שאם לא ייקרה משהו בקרוב, שניהם
ייגוועו למוות. אולם הוא ידע, לא חש אלא ידע, שמשהו עומד
לקרות. והוא צדק. לאחר נצח מסויים, נכנס המכשף אל החדר. הפעם
נעשה שימוש בדלת העץ הכבדה שהופקדה על הפתח היחידי בחדר. היא
נפתחה לכדי חרך צר, המתאים למעבר גופו הרזה עד דלדול של המכשף,
ואך לשבריר שנייה. היה נדמה כאילו המכשף אינו מהלך, אלא מרחף
מרחק מועט מעל פני האדמה. הוא היה עטוף בכותונת שחורה ומרובת
קפלים, שהסתירה את רוב חלקי גופו, מלבד פניו. ללא אומר ודברים,
הוא ניצב בינות גודווין וגולסטד. הוא הביט על שניהם: שני
היצורים החזקים והחכמים ביותר שיצרה אמא טבע, כל אחד מהם מושלם
בפני עצמו. הוא הביט בהם ממושכות, בשניהם ביחד, למרות שהיו
משני צידיו. הוא עצם את עיניו, והתרכז. מערבולת ערפילית שחורה
משחור הופיעה אי-שם, גבוה מעל ראשו של המכשף, והוא החל למלמל
מילים בשפה עתיקה, לא מובנת, ועם זאת, מלאת עוצמה. המילים צרבו
כברזל מלובן בבשרם של גודווין וגולסטד. לפתע, נשלחה לשון אש
סגולה מחזהו של המכשף, ובאותו רגע גם ממרכז המערבולת השחורה.
הלשונות נפגשו במרכז גובה החדר, והחלו מסתחררות זו סביב זו,
במחול מטורף, עד אשר התמזגו והפכו ללהבה סגולה ואימתנית. ואז,
במהירות של ברק, השתלחו מן הלהבה שתי לשונות אש, אחת אל עבר
גודווין, ואחת אל עבר גולסטד. גודווין צרח, בעוד האש מאכלת את
גופו, וכווה כל פיסה מישותו. הוא ראה את גולסטד, קרוב מאי פעם.
ראשו של גולסטד התקרב אליו יותר ויותר, עד אשר הוא ראה רק את
עינו הפקוחה, הטובה והתמימה, וטבע בתוך עינו של גולסטד. לפני
שאיבד את הכרתו, הוא שמע, כמתוך חלום, את גולסטד מרים קולו
בצווחה כואבת, ועוד קול, שהתנשא מעל כל ההמולה... מין צרחה,
נשית ומלאת כאב, בכי שכל דמעה שלו צרבה הר געש במקום בו נפלה.
היה זה בכיה של אמא טבע.





קנטאור OVA - פרק ראשון
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בעזרת השם,
נסתדר גם בלי
אלוהים


אחד תחת השכינה


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/2/02 16:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קנט אור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה