אני נכנס אליך לחדר. שום דבר לא השתנה למרות הזמן שחלף. את
שפוכה על השולחן, וכשאת מבחינה בי, את מרימה את הראש, פוקחת
מעט את העיניים, מחייכת ואומרת שלום בקול העדין הזה.

אני סוגר את הדלת ומתיישב בכיסא מולך, מניח את רגליי על
השולחן, מתרגש נורא מבפנים אבל משתדל שלא תבחיני בזה.

"אז מה נשמע?" אני פותח.

"בסדר."

"מה היה פה כשהייתי בחופש?" אני מגשש.

"דיברתי עוד פעם עם אריאל, והוא הסכים שאי אעבור אליכם," את
אומרת ועיניך נדלקות.

"באמת?" אני מחייך, לא לגמרי מאמין, "וואו, זה מדהים!" אני
מסיים את המשפט בטון גבוה יותר, ומבין שזו הזדמנות מצוינת. אני
קם ומתקרב אליך, בולע את הרוק ושואל, פורס ידיים - "חיבוק?"

בום! הכפתור נלחץ וזרם אוויר אדיר טורף את הכדורים הצבעוניים,
שמתעופפים בתוך המיכל השקוף, מסתובבים ונחבטים, ועליהם תשובות
שונות- "כן", "לא", "אני לא יודעת", "אני עסוקה" ועוד רבים
וטובים. איזה כדור יעלה בגורל? הרגע שנדמה לנצח חולף, ואת
ק-מ-ה!

מה עכשיו? אני שואל את עצמי בהיסטריה, אבל פועל מתוך אינסטינקט
ומהדק אותך אל חזי, שדייך נצמדים אליי, חצופים ומורגשים היטב.
רק שלא תרגישי במה שמתחיל להתעורר אצלי...

טוב, החיבוק נגמר. אנחנו עדיין עומדים קרוב יחסית. יש סיכוי,
אומר לי קול פנימי. "אז מה, אולי נלך לסרט איזה יום?" אני פולט
במהירות, וחש בהקלה כשהמשפט מסתיים. יצא המרצע מן השק.

"אני קצת עסוקה עכשיו," היא עונה לי את התשובה שאני כל-כך לא
רוצה לשמוע, והלב שלי מתכווץ, "אבל אפשר ביום שישי."

הרגליים שלי ניתקות מהקרקע, ואני עובר לעולם שכולו טוב, יוצא
מהחדר בחיוך ודואה במסדרון לעבר האור.