אורית אהבה  לדבר ואני אהבתי להקשיב. ככה זה היה תמיד, היא
הייתה מקשקשת שעות ואני הייתי יושב מולה ובוחן את תווי פניה.
באיזשהו שלב אני כבר הפסקתי להקשיב, והיא כמובן שמה לב. אבל
לנו זה לא הפריע, בגלל שאורית הייתה ילדה נורא גמישה, היא כבר
תמצא מישהו אחר שיקשיב לה.
כשבפעם הראשונה היא הסתכלה עלי, ממש ישרה מבט, סתמה את הפה,
וחשבה לרגע (הפעם הראשונה שלא חשבה בקול רם), היא שאלה אותי
למה אני נרדם, אמרתי לה שנמאס לי להקשיב, אפילו זיון לא יצא לי
מזה, ואני יושב ומקשיב לה חודשיים.
באותה פעם אני ישר קמתי ויצאתי החוצה. "איזה שקט" חשבתי לעצמי,
באותו רגע לא ממש הבנתי למה אני יושב במקום, אולי אני מחקה
שהשקט יעבור, כי המוח שלי הסתגל לרעש, וקול מעצבן שחודר לך
לעצמות.
חשבתי לרגע על אורית, היא יפה, רזה, בהתחלה הצלחתי להוציא מלה
מהפה. כולם אמרו שאנחנו זוג טוב, שאנחנו משלימים אחד את השני.

אני חושב שנרדמתי על הספסל ההוא, בגלל שפתאום ראיתי את אורית,
בעצם זה היה פטיפון ענקי שניגן בווליום חזק את שיר הנושא של
מלחמת המפרץ.
התעוררתי, עליתי למעלה, והתיישבתי במקום בו התחת שלי עשה כבר
סימנים עמוקים.
אורית אוהבת לדבר, אבל זה בסדר, אני אוהב להקשיב