יום I
הלכתי לישון ברבע לשמונה וקמתי ברבע לשמונה. רבע שעה לקח לי
להבין שהשעון שלי נעצר ושאני בעצם מסתובב ברחובות בחמש וחצי
בבוקר עם כל הסופרמנים שעושים ג'וגינג במקום להתכרבל בפוך.
מצאתי את עצמי בחמש וחצי מול שער בית הספר שלי, לבד בקור.
לחזור הביתה כבר לא רציתי ואפילו החשק לישון כבר עבר לי (!),
אז התחלתי ללכת לכיוון הפארק איפה שאפשר להתחיל את הבוקר
כשממטרות מרעננות לך את כל הפרצוף או מנקודת מבט אחרת, מרטיבות
לך את כל הבגדים שאתה צריך לחזור אתם הביתה (בקור).
כשהגעתי לפארק, הבחנתי לפתע במשפחה מאוד מוזרה שישבה על הספסל.
כל ששת הנפשות היו בעלות שיער כחול ועיניים אדומות כדם. נראה
כאילו המשפחה הזאת התכוננה לשנת היופי שלה, מפני שכולם נראו
מסטולים מעייפות והתינוקת, שלא נראית יותר גדולה משלושה
חודשים, כבר הייתה עם האצבע בפה. המשפחה קמה ועמדה (אמנם לא
הכי ישר) והחלה ללכת באיטיות לכיון חורשת העצים ששכנה סמוך
לפארק. עמדתי בצד נדהם מהמראה שנגלה לנגד עיניי, כשלפתע, שמתי
לב לעוד ספסל ששכן שלושה ספסלים בלבד מהמשפחה המוזרה, שלידו
צעדו שתי נערות צעירות (בכותנות לילה) בערך בנות 17, בעלות
שיער ירוק -בקבוק ועיניים צהובות כמו עיניים של נחש. שתי
הנערות פטפטו ופטפטו והיו בדרכן (כמה צפוי) לכיוון החורשה.
כאילו זה נורמלי לחלוטין להיות בפארק בחמש וחצי בבוקר בכותונת
לילה. כשהסתובבתי הבחנתי בעוד משפחה מוזרה בעלת שמונה נפשות
עושה את דרכה באיטיות לתוך חורשת העצים. לא לקח לי הרבה זמן
להבין שלכל מקום שאני אסתכל, אני אראה אנשים מוזרים בדרכם
לחורשת העצים.

עקבתי אחרי איש עם כלב (שאני נשבע שהפרווה שלו הייתה כסופה
ומנצנצת ) שהיה בדרכו כמו כולם, לחורשת העצים. זחלנו מתחת
לשיחים, הסתובבנו שלוש פעמים סביב עץ מסוים, פנינו אחורה
לכיוון שממנו באנו אבל במקום להמשיך ישר פנינו ימינה והתחלנו
(סוף סוף) ללכת בשביל ישר עד שהגענו לגזע עץ לבן של אורן שהיה
אופייני לחורשה ההיא. האיש מלמל משהו בשפה לא מובנת ומיד נהיה
אור צהוב מסנוור שגרם לי לכסות את העיניים. כשהורדתי את
הידיים, מה שלקח לא יותר משלוש שניות, האיש כבר לא היה שם. גם
הכלב לא. שמתי לב שגם המשפחה הראשונה כחולת השיער עשתה את אותו
הדבר, ונעלמה עם האור המסנוור, חמישה עצים ממני.
רציתי הביתה. רצתי ישר בכל הכוח שאפילו לא שמתי לב לאן אני רץ,
עד שמצאתי את עצמי בנקודת ההתחלה, מול הספסל בפארק. הממטרות
כבר פעלו והתיזו מים לכל עבר. אני מצדי רצתי הביתה. בבית חיכתה
לי אימא, שלא חסכה בצעקות על כמה שאני לא אחראי ועל כמה שהיא
יכלה לקבל התקף לב ממני. הסברתי לה על המשפחה הכחולה ועל האיש
עם הכלב, אבל היא רק אמרה שהיא לא יודעת מה לעשות איתי ושלחה
אותי לחדר. הורים, לא מבינים כלום.

יום II
למחרת, מצאתי את עצמי באותו מקום, מול הספסל בפארק. אין לי
מושג איך הגעתי לשם, אבל כשהסתכלתי על השעון, השעה הייתה רבע
לשש. כשהסתובבתי ראיתי רוכב אופניים עם משקפיים בגודל של צלחות
ופנים סגולות, דוהר ישר לכיוון שלי. רציתי להסתובב לברוח, אבל
הרגליים שלי הסתבכו ונפלתי. רוכב האופניים הסתכל עליי ונסע ישר
לכיווני. ניסיתי לצעוק לו, אבל הוא עשה עצמו כלא שומע והמשיך
בנסיעה. לא יכולתי לזוז, אז עצמתי את העיניים, מחכה לדריסה.
אחרי עשר שניות, מה שלא נראה לי הכי הגיוני כי הוא היה ממש
צמוד אליי, פקחתי את עיניי והוא לא היה שם. התגלגלתי על הדשא
וראיתי צללית מאוד לא ברורה שלו ונכנסת אל תוך החורשה.

יום III
בבוקר שאחרי כבר מצאתי את עצמי מול העץ שלי, בזמן שהשכנים שלי
חזרו מהטיול הלילי שלהם. אמרתי את הסיסמא ונכנסתי הביתה.
כשסגרתי אחריי את הדלת, נזכרתי בחלום שהיה לי לילה קודם לכן,
מדמיין את עצמי רץ לבית שעשוי מאבן בלתי מוכר, והולך לחדר שאף
פעם לא ראיתי שכפי הנראה בחלום היה שייך לי, מתיישב על המיטה
וממשיך את חיי כמו כלום. לפעמים יש חלומות מפחידים.