אני בדרך חזרה מבית הספר. חם, לח, מגעיל, ועוד אחרי שעה אחרונה
ספורט. הולכת ברחוב הראשי בעיר הקטנה שלי. מחליטה לקנות בקבוק
מים מכיוון שהסחרחורת כבר מתחילה להשתלט עלי. עוצרת, מוציאה את
הארנק, בודקת כמה יש בו. שישה שקלים יספיקו. נכנסת לתוך
הפיצוצייה הקרובה, מוציאה בקבוק חצי ליטר נביעות מהמקרר. שואלת
את המוכר כמה הוא עולה. המוכר עונה לי שארבעה שקלים. מופתעת.
הייתי בטוחה שיותר. בינתיים פותחת את הבקבוק ולוקחת לגימה קטנה
על מנת להרטיב את הגרון, בזמן שהמוכר מסדר דבר-מה במדפים. המים
חמים, קצת מתסכל. לא נורא. נשלם ונלך. כשהוא שם לב לאחר מכן
לבקבוק שאני אוחזת, אומר לי שיש בקבוקים קרים במקרר ושאני
אחזיר את זה שאני מחזיקה ואקח אחד אחר. חישוב מהיר מביא אותי
למסקנה שהוא לא שם לב שפתחתי את הבקבוק, שכבר שתיתי ממנו,
ושכבר הספקתי לסגור אותו בחזרה. מחשבה אחרת צצה באותו הרגע,
האם להגיד לו שעשיתי כן, או לקחת טרמפ על הסיטואציה ולצאת
מורווחת.
משום מה, או לחילופין - מן הסתם, החלטתי לצאת מורווחת.
החזרתי את הבקבוק הפתוח בעל המים החמים, לקחתי בקבוק חדש בעל
מים צוננים, שילמתי, קיבלתי עודף, אמרתי תודה וחזרתי לדרכי.
המחשבה על מה שעשיתי לא הפסיקה להציק לי לאורך כל הדרך.
כמה לא מוסרי מצידי, כמה ישראלי מצידי. כמה שלא הייתי כזאת פעם
ושלא הייתי מעיזה לעשות כזה מן דבר. מה יהיה על הבקבוק הזה
עכשיו? גרמתי להפסד לפיצוצייה, אמנם הפסד מינורי אבל עדיין, זה
לא בסדר. זאת פיצוצייה שאני מכירה את הבעלים שלה מאז שהייתי
קטנה. ובכלל, ממתי אני מרשה לעצמי לצאת מורווחת על חשבון
אחרים? ושאר רגשות אשם וסלטים עם טחינה וזעתר..
לאחר ההטפות העצמיות, התחלתי לחשוב באמת ולבחון מכל הזוויות
למה באותה שנייה החלטתי את מה שהחלטתי, ולא לכיוון השני.
כבר ציינתי שהיה חם. כבר ציינתי שהייתי על סף התייבשות, אך האם
המרכיבים האלו גרמו לי לא לחשוב ישר? נדמה לי שהתשובה תמונה
בדבר אחר - הביאוס.
כשבאתי ולקחתי את הבקבוק מים הראשון, כשהייתי כל כך צמאה
לתכולתו, וכשגיליתי שמימיו חמים ולא מרעננים כלל וכלל,
התבאסתי. התבאסתי מעצם המחשבה שהנה אני משלמת ומוותרת בשביל
דבר שלא מילא את כל רצוני, שלא היה גדול גם ככה. התבאסתי כיוון
שנמאס לי לוותר על מה שחשוב לי, דבר שעשיתי עשרות פעמים בשביל
אנשים שהיו חשובים לי ותפסו עלי טרמפ. לקחתי את ההחלטה, כי לא
היה לי מה להפסיד מלבד את הכבוד העצמי שלי, וברגעים אלו לא
חשבתי עליו, רק לאחר מעשה, דבר שבעבר לא היה קורה, מה שמוכיח
שנמאס לי להיות נחמדה. הפכתי להיות קצת מניאקית בזמן האחרון.
כמובן, זה לא מצדיק את המעשה. ועדיין, ברגע שהמוכר הציע לי
לקחת אלטרנטיבה במקום המוצר ה"פגום" שברשותי, למרות שידעתי שכך
למעשה אני משקרת, ניצלתי את ההזדמנות.
כמו כן, בכל העשר דקות פחות או יותר שכל ההסברים וההלקאה
העצמית הנ"ל התרוצצו לי בראש, חשבתי גם על מה יקרה עם הבקבוק
הזה עכשיו. האם מישהו יקח אותו ורק אז יגלה שהוא פתוח? האם הוא
יגיד זאת למוכר? האם המוכר לא יבין איך זה שיש לו בקבוק פתוח
במקרר ויחשוב מי כבר היה יכול לעשות כזה דבר? האם הוא יאשים
בכך את נביעות או את עצמו? ואם הוא יאשים את עצמו, האם דבר
שכזה יעורר האשמות אחרות בקשר לשאר הדברים שקורים לו בחיים?
האם זה יגרום לו לקריסה כלכלית כיוון שהוא לא יהיה מסוגל לנהל
את העסק יותר? האם לא יהיה לי יותר איפה לקנות בקבוק מים
צוננים בדרך חזרה מבית הספר ביום חם במיוחד?
המשכתי ללכת. בדרך עברתי ליד מכונית שאחת הדלתות הקדמיות שלה
היתה פתוחה. שם ישבה אישה עם שיער ארוך ואדמוני ודיברה אל
הפלאפון שלה. שמעתי קטעים מהשיחה בה היא אמרה שהיא עצרה בצד
הדרך כיוון שאינה מרגישה טוב. חשבתי להציע לה את בקבוק המים
שהחזקתי בידי.
חשבתי.
המשכתי הלאה.