פחדים עטופים תחת מכסה של חיוך
עיינים בוהות לא יודעות לאן
שקרים מביאים כל יום זה כבר דבר שבשגרה
אנשים אמיתיים רחוקים נורא
לא מוצאת אותם פתאום...
ציפורי בדידות נכנסים לתוך הלב
נשארים שם קבע עושים את צרכיהם מרגישים בבית
לפעמים עפים, לרגע אחד קטן, נדיר מאד,
אבל הם לא שוכחים אף פעם את הדרך הביתה
הם לא שוכחים לחזור אז כבר למדתי להשאיר להם
דלת פתוחה כדי שיבואו וימצאו במקומי את החום שבלב.
רגשות נשארים והם יוצאים לפעמים עושים גיחות קצרות
לפעמים אין אחד ששומע אז נזכרות הדמעות לצאת
וכ"כ רוצה כ"כ רוצה, לשבת כאן ולא להרגיש כ"כ לבד
ובסיוט הלילה שלי שהפך קבוע
אתה מופיע ומושיט את היד רציתי רק לגעת רק להחזיק רק לאהוב
ואתה מתחרט אתה מושך ערבבתי דמיון ומציאות
החלטות שנראות נורא הגיניות נראות כ"כ לא עכשיו
אז מה עושים מכאן??? לאן עוד נותר לי ללכת שמשכת את היד?
אולי כנראה מה שנותר לעשות זה להתחמם בכאילו
יחד עם ציפורי הבדידות....