חיפשתי את הדלת.
ברור שבחושך כזה אין לי סיכוי למצוא אותה, אבל הייתי חייבת
לנסות.
לא יכולתי להישאר שם עוד שנייה.
בבית המקולל הזה.
ואז שמעתי אותו, צועק "תחזרי לכאן!"
ראיתי אותו מתחיל לחפש אותי, מהכיוון של הדלת השנייה, מהכיוון
שממנו בא האור.
הוא התחיל לצרוח מכעס, וויתר, ויצא.
נשמתי לרווחה, במין הקלה כזאת.
הנה אני, יושבת באיזו דירה מסריחה, איזה שיכור מנסה למצוא
אותי, ואני מתחבאת.
ברור שהשיכור הוא בעצם אבא שלי, והדירה המסריחה הזאת היא בעצם
הבית שלי.
הוא לא תמיד היה שיכור, והיא לא תמיד הייתה מסריחה, לפחות לא
לפני שהיא ברחה.
אני התרגלתי לקרוא לה "היא".
אין לה שם.
לפחות לא כאן.
היינו משפחה מאושרת.
טוב, אולי לא מאושרת, אבל כמו משפחה רגילה.
ואז היא ברחה.
היא החליטה שהוא לא בעל מספיק טוב, ואני לא בת מספיק טובה,
אז יום אחד היא פשוט קמה בבוקר, והחליטה להרוס לנו את החיים.
היא החליטה לברוח עם השכן שלנו, הצעיר הזה, שגר ממול.
כולם ידעו שהיא בוגדת באבא שלי, אפילו אני.
אבל הוא היה כל כך... כל כך... איך להגדיר את זה.. מסנוור
ממנה,
שלא שם לב לעולם שבחוץ.
הדבר שהכי הפריע לי, זה שלא הספקתי להגיד לה להתראות.
רק שלום אחד קטן.
והיא לא צריכה להחזיר לי, היא אפילו לא צריכה לדעת שאמרתי את
זה.
רק רציתי להגיד את זה.
שנאתי אותה כל כך, וגם אבא שלי.
הוא ניסה בהתחלה להסתדר בלעדיה, באמת שהוא ניסה.
הוא פשוט לא ידע איך לחיות בלעדיה.
זה היה הדבר הכי עצוב.
לראות אדם שהיה פעם שמח מתעורר כל בוקר ומאבד עוד קצת מהתקווה
הזאת, שהיה לו כל כך הרבה ממנה פעם.
הוא אף פעם לא הרביץ לי או משהו כזה.
פשוט, הוא תמיד האשים אותי בהכול.
בזה שאמא עזבה אותו, בזה שהחיים שלו בזבל.
בגללי.
לא יכולתי להישאר שם,
הוא לא אהב שיצאתי מהבית. הוא תמיד היה משתגע מזה.
אני חושבת שהוא מפחד שגם אני אברח ממנו.
הוא צדק, כי באיזשהוא שלב, לא הייתי מסוגלת להישאר.
ברגע שהוא סגר את הדלת, ראיתי את דלת היציאה לבחוץ.
הסתכלתי בחשש אל החדר המואר, והתחלתי להרגיש את הדמעות מציפות
את העיינים שלי.
הלכתי בשקט לעבר הדלת, ויצאתי אל תוך הלילה.
התחלתי לרוץ ולרוץ, ולא הפסקתי עד שהגעתי לבית שלה.
מאז שהייתי בת 13 ידעתי איפה היא גרה.
היא, והשכן הזה, הצעיר, שגר ממול.
התישבתי שם על הגדר, והסתכלתי על הדירה שלה איזה 3 שעות.
ראיתי אותו ואותה, ביחד.
יושבים, מדברים, מתנשקים.
היא הסתכלה החוצה, וראתה אותי.
הייתי יכולה להישבע שלרגע היא זיהתה אותי, ואז הוא בא וחיבק
אותה מאחור, והיא שכחה אותי לגמרי.
ירדתי מהגדר, והתחלתי ללכת לכיוון התחנה המרכזית, שהייתה ממש
קרובה לשם.
פתאום לא יודעת מה קרה לי.
הסתובבתי לכיוון הבית שלה, רצתי עד שהגעתי לבניין.
נכנסתי, ורצתי במדרגות, עד שהגעתי לדירה שלה.
העברתי את האצבעות שלי על הדלת החומה והגדולה שלה, ולחשתי,

"להתראות אמא"