בפגישתנו השבוע, עלינו לגבהי הקומה העליונה של מגדל קניון
השלום, או בשמו הארצי, קניון עזריאלי. בקומה העליונה, היינו
ישובים פשוטי רגלים על כסאות נוח עם כוס קפה שחור, אל מול
פנורמת הים של תל אביב. היתה זו לי הפעם הראשונה כאן, והחוויה
היתה מסחררת מעט אבל גם נעימה ורגועה.

מזג האויר היה צח ונאה, והשמים בהירים וכחולים, כמו הים שנפרש
מתחתנו. קוביות העיר הקטנות נפרשו מאופק עד אופק, כמו חווה
ענקית של כוורות דבורים עסקניות. טורי המכוניות באיילון נראו
כמו מכוניות צעצוע, ומוזר היה לחשוב שאתה הופך לאחת מהן כאשר
אתה נוהג שם למטה.

אהבתי את מבט העל הזה על החיים שלמטה. האנשים ומכוניות למטה
נראו קטנים וטרודים. הדבר הזכיר לי את הסרט 'מלאכים בשמי
ברלין' של וים וינדרס, על המלאכים שיורדים לכאן ומתבוננים
בטרדותיהם של בני האדם.

המבקרים במגדל התבוננו במשקפות הוידאו הממוחשבות על החיים
מלמטה. חיכינו לשקיעה מעל הגובה העצום הזה, על אחת מהמפעלות
הכבירות האלו של המין האנושי, שמסוגל להרים כזו מפלצת של בטון
ברזל וזכוכית בקוים ישרים ובדיוק מדהים שכזה. חשבתי כמה הדבר
רק מדגיש את הפער בין היכולת הטכנולוגית שלנו לעומת ההתפתחות
האנושית והרגשית המוגבלת שלנו.

הצועני פתח ואמר: "היום נדבר על משל המגדל בו חי האדם, ועל
הדרך של האדם החדש, דרך החיים סביב המדורה של הלב הרוחני
הפנימי." היה משהוא מיוחד מאד בשיעורים העמוקים והעמוסים האלו,
שנתנו במקומות הומי אדם, ולרוב בשעת השקיעה.

"רוב בני אדם חיים בחממה, מנותקים מחוויה מלאה של החיים. רוב
בני האדם חיים במצב של חיים לא חיים, לא ממש נוגעים בחיים. הם
מרגישים שהחיים האמיתיים נמצאים קרוב, אבל מעבר לפינה. הדבר
קורה כי הנגיעה של בני האדם בחווית החיים היא ברובה דרך השכל.
בעולם השכל, בני אדם הם יוצרים אקטיביים, שם הם יוצרים מגרדי
שחקים גבוהים. בעולמות של הרוח, הרגש והיצרים, בני אדם הם לרוב
חווים פסיביים, חיים במערות אפלות, לא ממש יוצרים פעילים. הדבר
נגרם בגלל שהאדם למד לפחד מהיצרים, מהאינסטינקטים והרגשות
העמוקים שלו."

יכולתי לחשוב על עצמי יושב כאן בבועה, מעל החיים ברחוב, בקומה
העליונה בגבהי תל אביב. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאנשים
חיים דרך השכל?" שאלתי.

"שים לב שאנשים מודדים דברים לפי ערכים מספריים, לא לפי החוויה
הפנימית שלהם עם הדבר. זוהי נטיה גברית שכלית, שקיימת גם אצל
נשים וגם אצל גברים. אנשים נוטים להעריך דברים כמותית, ולהתעלם
מההערכה החוויתית. לדוגמא, לאחר התעלסות, הגבר ישאל את האישה,
'כמה פעמים גמרת?' והוא ישאל את עצמו, האם היא שמה לב כמה זמן
החזקתי מעמד מבלי לגמור? האישה תענה לו, 'מצטערת, לא שמתי לב
לזה, הייתי לגמרי בחוויה שלי איתך, רק הרגשתי אותך, אותי,
אותנו ביחד'. במקרה אחר, הגבר יגיד לאשה, 'כמה את יפה היום'!
והיא תחמיץ את האנרגיה שקורנת ממנה באותו היום ותענה, 'מה אתה
מדבר, אני 4 קילוגרם מעל מה שאני צריכה להיות, ואני בכלל
איבדתי את השליטה על הקלוריות בשבוע האחרון'. כל זה מחמיץ את
החוויה, תרתי משמע. אצל האדם השלם, יש דלת פתוחה בין שני חלקי
המוח שלו, הימני והשמאלי, ואז יש זרימה והפריה חופשית בין החלק
המודע והחלק החוויתי שבו. דיברנו על זה פעם."

"מה זה אומר בעצם לחיות באמת, לגעת בחיים?" היתה זו שאלה
שהתעסקתי איתה הרבה פעמים.

"לגעת בחיים או לחיות באמת, זה דבר פשוט מאד ביסודו, אבל מסובך
מאד לבני האדם, בדומה לכל הדברים האמיתיים, שהם פשוטים מאד
במהותם. אחת הדרכים להגדיר חיים אמיתיים היא שלחיות באמת זה
להיות מסוגל לחוות כל חוויה אנושית שלך עד סופה מבלי לשפוט
אותה ולעצור אותה על ידי השכל. כמו מטוטלת שנעה מקצה חווית
העצב עד לקצה חווית לשמחה, מהכאב לעונג, מבלי שהשכל יצור חיץ
נבדל של שיפוט, פחד או תשוקה כלפי החוויה הזו. זה מה שנקרא
לחיות בכאן ועכשיו של החוויה. הדבר דומה לילד שמשחק משחק וכולו
נתון בתוכו, אבל מצד שני הוא גם מסוגל לחיות בהרגשה של אהבה
עצמית בלתי מותנית, וששום דבר לא יפגע בו באמת. האדם החפשי לא
מזוהה כמו בני אדם רגילים עם החוויות של חייו, לכן הוא יכול
להיות שווה נפש כלפיהן, במקביל לחיים שלו בתוכן."

הסתכלנו במטוס גדול ומאיר שנולד מן האופק והתקרב אלינו
באיטיות, מרחף בשמים האדומים. היה במראה שלו משהו סוריאליסטי,
כמו ציפור גדולה שהולכת לנחות עלינו. המטוס חלף מצד דרום,
בדרכו לשדה התעופה. "תסביר בבקשה את המושג אדם שלם." אמרתי.

"האדם השלם החדש הוא האדם שבגלל החיבור שלו אל הרוח הנצחית
שלו, מסוגל לחוות את כל קשת גווני החוויות שקשורות לאנושיות
שלו, מיצרים ודחפים מיניים ורגשות חזקים, מאכזבות ומפחי נפש עד
התעלויות רוחניות גבוהות, וזאת מבלי להגנב ולהסחף אחרי, או
להדחיק ולשפוט אף חלק של האנושיות הזו. האדם השלם מסוגל לכך
שלכל חלק מהוויתו יהיה ביטוי הולם בחייו, מבלי לפחד מחוויה כל
שהיא, ומבלי שאף חלק ישתלט ויאפיל על חלק אחר. אדם לא שלם, הוא
אדם שחי חלקית את המתנות של החוויות האנושיות שלו. אדם זה לא
נותן ביטוי וחיים לרוב הרגשות והיצרים שלו, גם ברמה של הצרכים
הבסיסיים ביותר, מפני שהוא חושש מהעוצמות שלהם. הדבר כולל
כמובן גם את הצרכים הרוחניים הבסיסיים שלו. כך האדם הלא שלם חי
חיים חלקיים כאדם אנושי.

האדם השלם יוצר בתוכו עולם בתוך עולם. הוא מתחבר בעולם הפנימי
שלו, לנקודה שאינה מושפעת כלל על ידי חוויות העולם הזה,
ומנקודה זו שבלב נובעים החיים האמיתיים שלו. הוא נעשה מודע לכך
שהנקודה הזו היא בעצם חייו האמיתיים, ביתו האמיתי, וחייו בעולם
הזה הם בעצם רק ביתו השני, באופן זמני בלבד. כך הוא הופך את
היוצרות, הוא הופך את המעיל, ומסתובב בעולם עם הבטנה בחוץ.
בבית הפנימי שלו הוא מחובר לסוד החיים. מהנקודה הזו הוא יכול
להתבונן במה שעובר עליו בעולם, וכך גם לשנות במידת הצורך, כי
הוא לא מזוהה לגמרי עם הסרט הזה של חייו. הוא רק לומד ממנו.

להיות אדם שלם שחי את כל קשת החוויות שלו, אפשרי רק כאשר המוקד
של האני הגבוה נעשה מודע ופעיל בתודעת האדם, בבית הפנימי,
בארמון הפנימי שלו. רק האני הגבוה עם האנרגיות האלוהיות שבו,
מסוגל להביא לאיחוד, לאיזון ולתקשורת בין כל חלקי הנפש השונים
וליכולת ההפריה ההדדית בניהם. בלי התפקוד הפעיל של האני הגבוה,
הרוח, כגורם מאחד, כל חלקי הנפש, הרגשיים, השכליים והיצריים,
יכולים להיות אויבים מרים מאד, שמביאים לפיצול עמוק בנפש האדם.
הדבר הזה קורה ברוב המקרים כאשר הרגש או היצר, נלחמים על
הביטוי החופשי שלהם, עם השכל או הרוח. הביולוגיה נלחמת
בלוגיקה, ולהפך."

"שמעתי פעם מנעמה, שיש בהומאופתיה תרופה אנרגטית שמופקת מארס
הנחש, שעוזרת לאנשים שיש להם מלחמה פנימית קשה בין הרוח והשכל,
ליצרים שלהם. האם זה קשור לענין?" שאלתי.

"אכן כן. כוח הנחש הוא שהפריד בעידנים קדומים בין האדם לרוח
שלו, ועשה אותו פגיע לשליטת היצרים שלו. במקרה הזה התרופה
ההומאופתית עוזרת על ידי הכוח והמידע האנרגטי שלה, להתגבר על
הפיצול הזה בין הרוח ליצר. נחזור לענין הזה מאוחר יותר."

השמש החלה לרדת אל קו המים, צובעת את האופק בכתום. אנשים
הסתובבו סביבנו, נרגשים מהגובה ומהנוף.

"כיוון שעלינו כאן לקומה העליונה שהיא הקומה הרוחנית של הקניון
הזה," אמר הצועני בבדיחות הדעת, "בא נתיחס למטפורה של המגדל,
הבנין שבו חי האדם. את האדם ניתן להמשיל לשכונה קטנה ובה מספר
בנינים בני מספר קומות. בבנין המסוים שאנו מתבוננים בו כעת,
גרה בקומה התחתונה ישות היצרים והאינסטינקטים, בקומה שניה ישות
הרגש, בקומה שלישית ישות השכל, בקומה רביעית ישות האני העליון,
הנשמה, הרוח.

אצל האדם שמנותק מחיבור ישיר עם הרוח שלו, כל ישות מנסה לכבוש
לעצמה מרחב חיים ושליטה על כל הבנין, הרבה פעמים על חשבון
הישויות האחרות. האדם המודרני, חי בעיקר בקומת השכל, עם דפוסי
תקשורת לקויים מאד עם הישויות האחרות שחיות בקומות האחרות.

אם תבקר את הבניין הזה אצל אותו האדם המערבי המודרני הממוצע,
תמצא לרוב את קומת הרוח אפלה כמעט לחלוטין. את קומת השכל תמצא
מלאה בכל מיני אביזרי נוחות וטכנולוגיה, אבל גם בדעות מאובנות
וחסרות חיות, ובאנשים מעונבים ומכופתרים וחסרי ספונטניות. את
קומת הרגש תמצא מלאה בילדים נטושים ועזובים המסתובבים בין
הצללים. קומת האינסטינקטים הפכה מזמן לקומת מרתף נטושה, ובין
צלליה תמצא חיות חצי מפלצתיות שכבר בקושי מסוגלות לתקשר עם בני
אדם. זהו מבט לא כל כך סמפטי על ההומו ספיאנס המודרני, מה?

"זוהי באמת הסתכלות לא מפרגנת על האדם המודרני. אתה יכול
להסביר יותר מה קורה בכל אחת מהקומות האלו בבנין שתארת?"
שאלתי.

"אצל האדם הלא מודע הממוצע, על הקומה הרוחנית אין הרבה מה
לדבר, כי אין שם הרבה מה לראות. אם יש, זה בדרך כלל ספרים
מאובקים שעברו בתורשה מהסבא של הסבא. את הקומה השכלית תארתי
פחות או יותר, כמלאה בכל אביזרי הנוחיות, בדעות מאובנות,
ובאנשים מכופתרים. אבל מענין מה קורה בקומה התחתונה. ראה כמה
אנשים מנותקים מהישות שלהם שחיה בקומת האינסטינקטים, מחיית
הפרא שבתוכם.

מדוע אנשים מוקסמים כל כך מהמראה ומהמגע המקרי עם חיות בר,
חיות פרא? מדוע הם נשארים אדישים לאותה החיה כאשר היא מבוייתת?
חיית הפרא חיה בעולם שאינו מובן לרוב בני האדם, כי הם לא
מחוברים לחיית הפרא שבתוכם. רובם למעשה מבועתים מעצם האפשרות
של קיומה של חיית פרא כזו בתוכם.

מה יודעת חיית הבר שאינו ידוע לאדם? בטבע, בערבות הפרא, החיות
חיות בתוך האמיתות האינסטינקטיבית של הטבע. אפילו חיות הטרף,
האריות למשל, יודעים שהם יכולים להטרף על ידי הצבועים, כשם שהם
טורפים צבאים. הם חיים בטבעיות את חוק הטבע הזה. הם מחוברים
לאדמה ולסודותיה וטבעה. הם חיים חשופים לחיים האמיתיים, לחיים
בהם המוות או המעבר למימד הבא, הוא חלק טבעי ממחזור החיים.

האדם במשך הדורות יצא מהתובנה הזו, והחיבור שלו לטבע התחיל
להתנוון בגלל שהוא בחר לחיות בתוך הבועה של השכל בלבד. המשפט
'מותר האדם מן הבהמיות', בישום האנושי שלו, מקפל בתוכו באופן
נסתר גם שיפוט ופיצול ענקי. ראה כמה עניני טאבו ישנם על
האנרגיה המינית שלנו. בחממה הזו, בבועה הזו של השכל האדם כבר
לא מחובר לישות של עצמו שגרה בקומת האינסטינקטים. עולם היצרים
החשוף של הטבע, על כל האמיתות והעוצמה שלו, מפחיד ומרתק אותו,
כמו סוד בלתי מפוענח, משום שהוא התנתק ומזמן כבר לא מחובר
ישירות לישות שלו שחיה מחוברת לעולם היצרים החייתי של הטבע.

האדם השלם, זה שחי בביתו הפנימי, שום דבר בעולם אינו גדול
עליו. הוא לומד בעזרת הרוח שלו להתידד עם החיה הפראית שבתוכו,
לא לדחות אותה, כך שהיא משרתת אותו בעולם, במקום להלחם בו. הוא
יודע שיש לה תפקיד חשוב במסע שלו בעולם הארצי. בעזרת הרוח הוא
הופך את המפלצת שמסתובבת בצללי התת מודע שלו, לחיה מבוייתת.
האנדיאנים למשל, מדברים על חיית הכוח של האדם, שהיא בעצם גשר
וסמל לכוחות הנסתרים שלו.

לי למשל, יש אריה ענק שמסתובב איתי לכל מקום. הוא מנמנם לו
כרגע למרגלותי, ולא מזיז לו כלום. פעם הוא גרם לי צרות צרורות.
היום הוא חביב שקט כמו כבשה, אבל אוי למי שיתעסק איתו. לכן אף
אחד לא מתעסק איתי. אנחנו נרחיב על כך כשנדבר על ההתידדות עם
חיית הפרא שבפנים."

הצועני הפסיק לרגע. כלב לברדור של הנחית עוורים עם רתמה החל
להסתובב סביבנו, מכשכש בזנבו. תהיתי מה עושה עיוור בקומה הזו,
מה זה מסמל בשבילי כעת. חשבתי על כך שכנראה החיות אוהבות
שמזכירים אותן בהקשרים האלו, לכן הן באות לפנינו כעת, להודיע
על קיומן.

הצועני ליטף את הכלב והתבונן לתוך עיניו. הכלב התבונן בו, וכך
הם נשארו מספר רגעים. לפתע באה לי הבנה עמוקה יותר מה הכלב הזה
מסמל בשבילי כעת. נזכרתי בכך שבהרבה תאורי מסעות פנימיים,
הופיע חיה, כמו אייל, כלב או נשר, והובילה את האדם אל היעד
שלו, או אל המקדש הפנימי שלו. חשבתי על כך שתפקידה של החיה
בעולם הפנימי הוא לספק את הנחיה מהבטן, מהאינסטינקטים, להגיע
למטרה. אבל כאשר התנתק האדם מהצד החייתי שבו, כפי שתיאר
הצועני, הוא איבד את יכולת ההנחיה האינסטינקטיבית שלו בחיים,
בדרך אל המקדש הפנימי שלו, וכך הוא הפך עוד יותר לעיוור, שאינו
מסוגל לראות את דרכו בחיים.

"לחיות יש חוש אמת עדין מאד ועמוק מאד." אמר הצועני. "בגלל דבר
זה בעלי חיים הם מורים חשובים מאוד של האדם. אתה יכול לחיות
לידן ולא לחוש זאת. הן יודעות את עומק רגשותיך לגביהן, אי אפשר
לבלף אותן. לפעמים באהבתן אותך, הן ימחלו לך על הרבה טעויות
והתעללויות שלך. אבל אם תכיר את טבע האהבה הפנימי העדין שלהן,
את האמת הפנימית שלהן, שזה הישג בפני עצמו, הן יחזירו לך כפל
כפלים.

בכלל, המין האנושי חייב הרבה מאוד למשפחת החיות, שמשרתת אותנו
בנאמנות רבה כל כך, בדרך כלל בתנאים תת אנושיים, כמו התיחסות
לפרות ולתרנגולות לדוגמא, שהן בשבילנו מפעל תעשייתי יבש שיש
לנצל אותו במקסימום ולזרוק אותו לאחר השימוש. עוד יבוא יום
שאנו נצטרך לשלם להם בחזרה את החוב הקרמטי הענק שאנחנו חייבים
להן."

הצועני הניח לכלב שהתרחק. "עכשיו נעבור לקומת הרגש. ראה כמה
אנשים מנותקים מהישות שלהם שחיה בקומת הרגשות. למעשה פיענוח
החידה הרגשית שלנו היא המשימה החשובה ביותר שלנו כאן, כי העולם
הזה כפי שאני מבין אותו, הוא בעיקר בית ספר להתפתחות רגשית.

רוב האנשים מפחדים מרגשות אהבה ואינטימיות עמוקים ואמיתיים.
אהבה הינה מחלה, אומרים חלק מהאנשים, והם לא מרשים לעצמם לגעת
ברגשות האהבה שלהם בחופשיות. כשאני מתאהב, הם אומרים, כאשר אני
עדיין אינני יודע אם זה הדדי, אני נעשה פגיע, חשוף, חלש, נתון
לכוחו של אחר. רוב הדרמות העמוקות של בני האדם הם סביב הפחד
מהאהבה ומאבדן האהבה. המוני אנשים נשבעו לא להכנס יותר להרפתקה
הזו של הלב, בגלל הכאבים והאכזבות שהיא גרמה להם.

היכולת לסמוך על האור הפנימי גם במצבים של חוסר ודאות רגשית,
באיזור האפור של הבלבול והמבוכה, במצבים של איבוד שליטה, מסמלת
בשבילי יותר מכל דבר אחר את החיבור לאור הפנימי. במצבי חוסר
הוודאות הרגשית, נעשית בדרך כלל עבודת ההתפתחות הפנימית הגדולה
ביותר.

כאן הייתי מכניס משהוא חשוב מאד. כבני אדם אנושיים, אנו לא
נוכל להדליק את המדורה הפנימית בתוכנו אם לא נלמד לאהוב בני
אדם באופן הרומנטי האישי. לכן אנשים חייבים לטפל בפגיעויות של
העולם הרגשי שלהם כדי שהם יהיו  מסוגלים להפתח לאמון עמוק
ולאהבה אנושית עמוקה. כאן החכמה היא לא להפתח לאהבה אלוהית אי
שם במנזר, אלא להפתח לאהבה בשר ודם. זו עבודה קשה למדי, אבל
זהו אתגר הכרחי, אם אנחנו אמורים להתחמם לאור המדורה הפנימית
כבני אנוש, ולא כישויות בעולם האור או מלאכים."

"מה נמצא בבנינים האחרים בשכונה הזו?" שאלתי.

"חשבתי כבר שלא תשאל. בבנינים האחרים נמצאים ישויות נוספות
שמרכיבות את כלל הנפש האנושית. בבנין אחד נמצא לדוגמא את
ישויות הילד, הנער, הבחור, הגבר, הזקן שבך. אבל גם כאן, כל אחת
חיה בנפרד, בדרך כלל עם דפוסי תקשורת לקויים מאד בניהן.

בבנין נוסף נמצא את הישויות שמסמלות את כל התפקידים שאדם לוקח
על עצמו כגבר או כאישה בחייו בגלגול הזה, כבעל מקצוע, כלוחם,
כאבא, כמנהיג, כאמא, כתלמיד, כמורה, כחייל וכו'.

כך, במיני שכונה הזו, נוצר תאטרון הישויות הלכאורה בלתי אפשרי
הזה, של הנפש האנושית. תחשוב על כך כעל הצגת תאטרון, עם במאי
פרוע ומקורי במיוחד. זהו התאטרון הדינמי והספונטאני של החיים.
אצל האדם הלא שלם, כל שחקן ישות שכזו, מנסה לכבוש לעצמו שטח
מחיה ותפקיד על במת התאטרון, גם על חשבון אחרים. אמנם יש לו
למחזה הזה תכנית כללית, אבל הוא גם עם הרבה מאוד אימפרוביזציה
של הרגע האחרון, לפי הגחמות של הדמויות שמשחקות שם, ומשחקי
הכוחות שביניהן.

אם תתבונן פנימה למחזות המפוארים האלו שבתוך בני אדם, אם תביט
על ה הדרמה הפנימית הענקית הזו, תמצא שם ישויות ששולטות ביד
ברזל ובאטימות גדולה, ותמצא שם קריאה נואשת לחופש, של ישויות
כלואות אחרות. כל מסכת הפיצולים הפנימית הזו במחזה האישי שלנו,
משקפת את המחלה האמיתית שלנו, שנובעת מחוסר החיבור לאור הפנימי
המאחד."

חשבתי על כך שגם הרפואה הקונבנציונאלית של ימינו, משקפת את
הגישה המפרידה הזו לחיים, גישה שאיבדה מזמן את העקרון המאחד,
משום שהיא מחלקת את גוף האדם לחטיבות חטיבות לכאורה חסרות קשר
בניהן, חטיבות חסרות קשר אמיתי לרוח ולנפש.

"אם כך מה מבדיל את האדם השלם מהתאור הזה שתארת כאן?" שאלתי.

"כאן נמצא ההבדל הגדול. אצל האדם השלם, תמצא את כל הישויות
כולן, יורדות מידי פעם בלילה לגינה שבשכונה. בלילה, כאשר כל
מאבקי הכוח וההשרדות נרגעים, יורדות הישויות מהבונקרים שלהן
ויושבות שם בגינה סביב המדורה של הלב הפנימי שמיצגת את הנשמה,
את האני העליון, ומחליפות רשמים בניהן."

"זה כמו במדיטציה, לא?" שאלתי.

"נכון. זו מדיטציה של התחממות של הנפש וחלקיה השונים לאור
המאחד של הנשמה הפנימית. זו מדיטציה שבה אתה נרגע מכל מה שאוחז
בצבת ברזל את התודעה שלך, ואתה מגיע לאיחוד ולאיזון בין החלקים
השונים של הנפש. אנחנו עוד נעשה מדיטציות שכאלו. שאלת את עצמך
פעם מדוע אנשים אוהבים כל כך לשבת ליד המדורה או האח ללא
מילים, ולהתבונן באש, בגחלים, בלהבות? כי היא מזכירה להם את
החום, ההשראה, שהאני העליון, הנשמה, הרוח, האלוהים הפנימי,
מסוגל להעניק להם. דרך התבוננות בסמליות המדורה, הם מתחברים
לנשמה.

מהמדורה הזו של הלב הפנימי, כל הישויות של חלקי הנפש השונים
שואבות את הכוח, את ההשראה, ואת חיבור האהבה בניהן. האור והחום
של המדורה נוסכים בהן תקווה ורצון טוב, והם נוטשות את התרבות
הקודמת שלהם, תרבות המלחמה לחיים ולמוות של דיירי הבנין.
המדורה של הלב הפנימי שדרכה מתגלה הרוח, נותנת להם השראה,
תמיכה והבנה. מסביב למדורה ישנה עדנה של נוכחות אור גדול
ואוהב, והישויות נפתחות לשמוע כל אחת על מצבה של השניה, על
עולמה, על פחדיה ושאיפותיה. סביב למדורה הזו ישנה תקשורת בין
החלקים השונים, וכל הצרכים של כל אחת מהישויות נלקחים בחשבון,
כמו אצל משפחה אוהבת או קבוצת ידידים טובים שיוצאים למסע
משותף.

מסביב למדורה מחליטות הישויות ביחד על תכניות פעולה בחיים, על
מסעות צייד משותפים על מנת לאסוף חוויות ונסיונות, מסעות שבהם
לכל אחת יהיה יצוג הולם, ומסעות שבהם כל אחת תרויח משהו.
לפעמים הן מסכימות לצאת למסע צייד שבו רק לחלק מהן יהיה תפקיד
פעיל, אבל זה נעשה בהסכמה הדדית, מתוך הבנה שהתפקידים מתחלפים.


בדרך אנושית שבה אין חיבור לאני העליון, בדרך שבה אין ישיבה
סביב המדורה, שם יש צורך להתנזר ממין, מאוכל ומכל דבר אחר
שעלול לפגוע לכאורה בטוהר הרוחני. אבל לדעתי מי שחושב שחלק
מסוים מהאנושיות שלו מפריע לו, שחושב שמשהו מהאנושיות שלו עוצר
בעדו להתחבר לרוחניות האמיתית, לא הגיע לדרגה הגבוהה באמת.
בדרגה הגבוהה באמת, אתה מחובר ישירות לישות הנצחית שלך, וחיבור
זה אינו יכול להפגע על ידי דבר אנושי כל שהוא. אתה יכול ליהנות
מכל גילויי האנושיות שלך, מבלי שזה יפגע בישות האלוהית שלך, כי
זו כבר אינה ניתנת לערעור. הרי ידוע לנו שאין לאן להגיע בעצם,
כי אנחנו תמיד היינו ותמיד נהיה מוארים בעולם הפנימי שלנו, רק
שכחנו ואיבדנו את החויה הזאת.

החיבור הזה למדורת הלב הפנימי, שומר עליך ומכוון אותך שכל מה
שתעשה לא יפגע בריקמת החיים העדינה, שלך ומסביבך. אתה מקבל
הדרכה בזמן אמת, האם לעשות מעשה מסוים או לא, ולכן אין לך צורך
בספר הדרכות כל שהוא. מי שמתחבר לרוחניות האמיתית, מסוגל לתפוס
מרחק, לא להזדהות עם כל מעשה בעולם הזה, ובכך הוא לא מסתכן
בכלום ושום דבר לא יכול להזיז אותו ממקומו בעולם העליון.
תודעתו מחוברת כבר לעולם העליון..."

"אם כך בעצם איך האדם הגיע למצב הזה שבו הוא איבד את החיבור
הזה שלו לעולם העליון?" שאלתי.

אני מאמין שבני אדם הם גזע נשמות שירדו לעולם הארצי הזה על מנת
לחוות את כל חלקי הנפש של האדם האנושי, ולצבור מכך חכמה שנאצרת
ברמת הנשמה. אבל הנפילה מהחיבור הישיר לאלוהות של עצמם, הנפילה
שמסומלת בסיפור המיתולוגי של הגרוש מגן העדן, עשתה אותם פגיעים
להסחפות לעולם החומר, ולהשתלטות של היצר והרגש על התודעה. העדר
החיבור למדורת האור הפנימית, גרמה להם לפיצול וסיכסוכים
פנימיים אדירים.

גזע האדם נותק מהחיבור שלו לרוח, בעקבות השינויים הגנטיים
והאנרגטיים שנעשו בו על ידי הכוחות האפלים, כפי שתואר
במיתולוגיה של 'העד', שלמדנו במערות קומראן. חז"ל אמרו, 'בא
הנחש על חווה והטיל בה זוהמה'. הזוהמה הזו מתבטאת היום בכך
שכאנשים מתבוננים עמוק פנימה לתוכם, הם רואים שחור במקום אור.
במצב הזה, הרגשות והיצרים הפכו לכוחות מאיימים על שלמות הנפש,
במקום להיות כוחות שמשלימים את הנפש.

כאן נכנסו לתמונה גם הדתות הגדולות של האנושות, שתרמו לפיצול
הזה, בכך שהן שמו על היצרים האנושיים את התוית של הכוח האפל
שמפריד מהרוח. במקום לחבר את האדם לאלוהות של עצמו ובכך לשחרר
את האנושיות שלו, הם צמצמו עוד יותר את אפשרויות החוויה
האנושית שלו, כביכול במטרה לשמור עליו מלהסחף אחר מה שנראה כמו
מלכודת היצרים והרגשות שלו. אבל לדעתי הכל הפוך כאן בעצם.
הישות האלוהית שלנו צמאה בעצם להבנות שבאות מעצם המגע עם
החוויות האנושיות שלנו, וצמצום שלהן, מבחירה אישית או מכורח
המציאות, הוא למעשה צמצום של אפיקי הגדילה של הנשמה עצמה! בדרך
החדשה, אנחנו היום מנסים לתת לגיטימציה וחופש ביטוי לכל חלקי
הנפש האנושית, לאור הנשמה הפנימית.

שים לב שאנשים דתיים בדרך כלל לא מכניסים חיות הביתה. ישנה
איזו דחיה מהן, כי זה לא מסתדר עם נושא הטהרה, צריך ליטול כל
הזמן ידים וכו'. הדבר הזה מסמל את הפיצול, את הדחיה מחית הפרא
האנושית שבפנים. הם נמנעים מחיות מתוך השאיפה להתחבר למקור
הרוחני הטהור, שהוא לכאורה מנוגד לחיית הפרא. אבל בניתוק
מהחיות, הם גם מונעים מעצמם התפתחות בערוצי אהבה חשובים מאוד
שרק בעלי חיים יכולים לתת, והדבר נכון במיוחד לגבי ההתפתחות
הרגשית של הילדים."

הצועני עמד לפני סיום דבריו. הוא קיפל את רגליו תחתיו, נשען
קדימה והתבונן בי, מחכה לתגובתי. הוא כנראה חש את אי הנוחות
שלי ואת השאלה שעמדה על לשוני.

"תרשה לי לאמר משהו," אמרתי, "הדברים האלו נשמעים נפלא, ואתה
עדות חיה לכך שזה אפשרי. אבל אני עדיין חושב שהדבר הקשה ביותר
לנו בני אדם הוא להחיות את החיבור הזה, למצוא את המדורה הזו
בתוכנו! למרות שאני מאמין בכך בכל ליבי, זה עדיין קשה מאד! אני
מכיר לפחות 10 אנשים שיזדהו בכל ליבם עם הדברים הנאמרים כאן,
אבל אין להם דרך להעביר זאת מתאוריה למעשה, על מנת להפעיל את
עקרון השפע  האיזון וההרמוניה בחיים שלהם! כאילו חסרה חוליה
שמחברת אותנו לעולם האור. מהו הדבר שחסר כאן?"

"הבט!" אמר הצועני ללא גינונים, "כדי להפעיל את הכוח האמיתי
שלך כבן אנוש, אתה צריך לעשות כמה דברים.

עליך לעלות כל הזמן לרמות תודעה חדשות וגבוהות יותר, שבהן
תפיסת העצמי והמציאות שלך משתנה. זה מה שדון חואן קרא לו
'לשנות את נקודת המאסף', לשנות נקודת המוצא שלך, הנקודה שממנה
התודעה שלך מסתכלת על העולם. כדי לשנות את הנקודה הזו אתה צריך
לפעול באופן קבוע במישורים הבאים:

דבר אחד הוא ללכת נגד הזרם, ואת זה אתה כבר עושה שנים. עליך
לחשוב לבד, להבין דברים מהעומק לבד, להפסיק לחשוב דרך תפיסת
העולם של אחרים.

דבר נוסף הוא לסגור את השכל לפתוח הרבה את הלב, את ההקשבה של
הלב לחיים ולמסרים של החיים, למסרים שבאים מהארועים ומהאנשים
מסביבך. יש לנו פה אחד ושתי אזנים, ואנחנו צריכים להקשיב כפול
מאשר לדבר. אם יותר תקשיב באמת מהלב, יתרחשו יותר ויותר ניסים
בחיים שלך.

דבר נוסף הוא להתעמת עם אנרגית המוות הפנימית, המקום בתוכך שלא
רוצה ממש לחיות, שמסתובבת בתודעה שלך. חשוב מאד להעלות את
החוויות האלו אל פני השטח. זה יכול לבוא למשל בחוויה עם מורה
או מטפל. העלאת החוויה הזו מול אדם שאתה יכול לסמוך עליו,
משחררת המון אנרגיה שאצורה שם.

דבר נוסף שבלעדיו העבודה היא כמעט בלתי אפשרית, הוא להפסיק
לאבד אנרגיה. עליך לצבור כל הזמן אנרגיה שנחוצה לעליה לרמת
התודעה החדשה, וזה אומר בעיקר להפסיק לאבד אנרגיה לבורות
שחורים ששואבים ממך אנרגיה ברמות הפיזיות, הרגשיות והרוחניות.

הצועני התבונן בי בעינים חודרות כמי שמחייב אותי להתמקד בדבריו
מבלי להתחמק בתרוצים.

"זכור מה שאמר רומי: 'בוא בוא, אל תפסיק לבוא, גם אם אלף פעמים
שברת את השבועה שלך'. אל תניח לעצמך, אל תוותר. אנחנו כאן על
מנת להשלים את המעגל, ולעשות שוב שלום עם כל חלקי האנושיות
שלנו, ולחיות שוב כאדם שלם, כפי שקרה בתקופת תור הזהב הישנה של
האנושות, לפני הגרוש מגן העדן, כשהאדם חי בתמימות ובהרמוניה עם
עצמו ועם הטבע.

דמיין לעצמך את כל המשפחה הפנימית שלך, את כל שחקני התאטרון
הפנימי שלך, את הילד השובב והפגוע שבך, את החיה הסקסית והפראית
שבך, את בעל המקצוע המיומן שבך, את האינטלקטואל המרחף שבך, את
נער החלומות המקסים שבך, את האב הדואג שבך, את איש הקרירה
ששואף לשמים שבך, את הזקן החכם שבך וכל השאר, יורדים כולם
מהמגדלים המבוצרים שהם בנו לעצמם ויושבים כולם סביב למדורה,
מתחממים לאורה, מקבלים כל אחד בטחון והשראה, ונהנים מתחושת
היחד של הקבוצה המשפחתית, ומשתפים אחד את השני במתנות שלהם. שם
כל אחד בתורו מקבל את מקטרת השלום ומדבר ואומר את האמת שלו,
וכולם מקשיבים באהבה וללא שיפוט ודחיה, כמו במשפחה אמיתית.

רק ברגע שתגיע לשלום פנימי שכזה בתוכך בישיבה מסביב למדורה
האישית שלך, תוכל להביא לשלום אמיתי גם לסביבותיך. כשתפסק
המלחמה בין הישויות הפנימיות האלו, גם לא יהיה צורך במלחמות
בחוץ, שישקפו את המלחמה הפנימית והסבל שהיא גורמת.

אנחנו יוצרים היום את תור הזהב החדש של האנושות, מקום מודע
ומפותח יותר מפעם, אחרי כל הסבל שעברנו עם כל המלחמות והפיצול
הפנימי. ההולכים בדרך הזו, אלו שמצליחים לחיות כבני אדם
אנושיים סביב מדורת אור הרוח הפנימית שלהם, בונים מודל חדש של
האדם, הם החלוצים של הדרך הרוחנית החדשה."

לא יכולתי לעמוד מול העוצמה הפנימית והבהירות של החזון הזה,
שנבעו מהצועני. החזון הזה של האדם השלם החדש הפעים אותי עד
לעמקי נשמתי. התחייבתי בפני עצמי להדבק במקום המואר והמאיר
ההוא, שם למעלה, או שמא נכון יותר לאמר, בעמקי העולם הפנימי
שלי. ישבנו זמן מה אל מול צבעי השקיעה הכתומים-אדומים, שם
בגבהי המגדלים של תל אביב.