ערב אחד הופיע ליאור מהקיבוץ השכן בדירה שלי בפלורנטין, ורצה
לדבר איתי. ליאור היה אביה של שירי מהכיתה שלי בבית הספר
האזורי שבעמק, שירי שהתאבדה לפני שנה וחצי בגיל 21. מותה היכה
את כולנו בהלם, מוות שהיה ביזבוז של חיים כה יפים מוכשרים
ורגישים. ליאור ידע שהייתי ידיד של שירי בתיכון. הוא לא ידע
שהייתי מאוהב בה במשך חצי שנה, כאשר ליבה שבוי ונתון לאלון, עד
שהופיעה רינה בחיי. את שירי מצאו בוקר אחד בתחתית הבריכה,
שערותיה היפות פזורות סביב ראשה, ובדמה סמי הרדמה.
השנים קפצו על ליאור, שהיה גבר יפה תואר, שערו האפיר וקמטי
מרירות נוספו לו בצידי פיו. ליאור, מגד מילואים בצנחנים, איש
משכמו ומעלה גבה מכל העם, דמות טרגית כשאול המלך, היה בזמנו
אחת מהדמויות שמשכו אותי ללכת ליחידה זו.
ליאור היה מאוהב בביתו באופן יוצא דופן, עד שאמא החורגת של
שירי, נאווה, אישתו מנשואיו השניים, היתה מקנאה ולא בסתר. שני,
אמא של שירי, בת לניצולי שואה שנולדה במחנה מעבר בקפריסין,
איבדה לאחר כמה שנים את שפיות דעתה ואושפזה במוסד סגור בו היא
נמצאת עד היום, מנותקת מהמציאות ומסוממת בתרופות.
ליאור התישב בחדרי וסירב לקפה או תה. נראה היה כמי שסערה
מתחוללת בנפשו, דבר עצור שמבקש מוצא. לא עברו חמש דקות וכבר
שתי סיגריות היו מכובות במאפרה.
"רונן, אתה היית ידיד קרוב של שירי, ולא מעט פעמים ביקרת אצלה
ובביתנו. אני מחבב אותך כאילו היית בני. מאז ששירי נעלמה
מחיינו איני יודע מנוחה. אין לילה שאיני חושב עליה. נאווה היתה
מתגרשת ממני לולי היתה חומלת עלי ועל הילדים. אני איני יכול
לענות על השאלות המענות אותי, מה לא עשיתי, מה לא ראיתי, שיכול
היה למנוע את נבילת הפרח השני בחיי."
לא יכולתי שלא להזדהות עם הכאב שעובר על הגבר המוצק הזה,
שהחיים כפפו אותו וכפו עליו נסיונות שמעל יכולת סבלו של אדם
רגיל.
"באתי אליך משום שלמרות שעבר זמן רב, אני עדיין מחפש כל דרך
שהיא לנסות להבין, לנסות להוריד את העול הזה שמענה אותי יומם
ולילה. את שני לא יכולתי להציל, אבל את שירי... אולי אתה תוכל
לעזור לי לפתור את החידה הזו שתלך איתי עד לקבר, מתוך הכרות
הקרובה שלך איתה. מה אני אשם... אם היא היתה יודעת מה עובר עלי
לאחר מה שעשתה..."
"שירי לא עשתה זאת על מנת להעניש אותך," קטעתי אותו. "היא לא
הטיפוס. המצוקה כנראה קיננה בה במשך שנים עד שלא יכלה לשאת
זאת."
"הבאתי איתי כאן מספר מכתבים ששלחה שירי לאלון בתקופת התיכון.
אלון נתן לי אותם על מנת שאפרסם אותם בחוברת לזכרה, אבל אני
איני יכול לעשות זאת כל עוד איני מבין מה קרה לה. אולי אוציא
על עצמי גזר דין שאיני מבחין בו?"
קמתי לעשות לעצמי ולו כוס תה. מה שליאור לא ידע היה שהתאהבתי
בשירי ערב אחד כאשר היא נגנה בפסנתר בערב שירי אהבה צרפתיים.
נערה דקיקה ותמירה עם שער שטני חלק מלא וגולש ועינים ירוקות,
שנעה על הקלידים כאילו היא שואבת מהם את נשימותיה, לצלילם של
שירי אהבה צרפתיים מרירים מתוקים. אדית פיאף, ג'ורג' ברסאנס.
לפעמים יכולתי לשמוע בנגינתה את אותה ערגה שברירית אל הגדול
מהחיים, ומצד שני לפעמים היא נגנה כאילו משא החיים שעל כתפיה
כבד מידי לשאתו. הפסנתר היה בשבילה מנחם וידיד, שדרכו היא יכלה
לבטא את סבלה ואת ערגתה כאחד. בטיולים השנתיים של בית הספר
היינו הולכים לפעמים הרחק מאחרי שיירת המטיילים ומקשיבים
לסיפורים של הנוף והציפורים, ומספרים אותם אחת לשני. מותה היה
בשבילי הלם שלא יכולתי לעמוד בו בזמנו. עכשיו אני מתבקש לפתוח
את הפצע הזה גם אצלי, ולהתבונן בו.
ליאור לגם מכוס התה החם, והצית סיגריה רביעית. "אילו חלומות
היו לה לילדת הפרחים הזו שלי. איזה עולמות אציליים ויפיפיים
היא היתה בונה. דווקא כעת שהעולם זקוק לחולמים כמוה שיודעים
לראות את היפה והנשגב בחיים, היא מסתלקת לה. איזה אכזר הוא
העולם הזה, שלא נותן לפרחים מופלאים כל כך לפרוח ולהגשים את
חלומותיהם? איזה עולם הוא זה שדורס פרחים אלו בציניות
ובאכזריות שכזו?"
הגשתי לו מהעוגיות של ברכה, השכנה המרוקאית הטובה, ועשיתי את
מה שאני יודע לעשות ברגעים שכאלו, להקשיב, להיות שם בשבילו,
ולא מעט גם בשבילי.
הבטחתי לליאור לקרוא את המכתבים ולחזור איליו ולשוחח איתו
עליהם ועל שירי.
לאחר שליאור הלך קראתי את המכתב הראשון, וליבי נצבט לקרוא על
עולם חי ויפה שאהבתי פעם, עולם שהוקדש לאחר, ושנגדע לפתע.
"אלון יקר ואהוב ומתוק שלי,
3.1.1975
אני חייבת לכתוב אליך על מנת לפרוק את כל העושר והאושר הזה
שמציף את נפשי, ולשתף אותך בו.
השבוע שלנו על הצוק מעל הים היה יותר ממה שאי פעם אוכל לבקש
לנפשי. אני חייבת לשבת ולכתוב את כל החלומות שטווינו ביחד,
אולי כתיבה זו תהיה מכתב לאותו אלוהים גדול שראינו שם ביחד,
שיעזור לנו לממש אותם עוד כמעט, לממש את מסע הקסם המסתורי של
בני שבע עשרה אל חלומות החופש והיופי הגדולים מהחיים. אנחנו
צריכים לעשות זאת אחרת, להראות שאפשר אחרת.
ראינו ביחד את הבית שלנו על הצוק, מעל חוף הסירה הטבועה, בית
מעץ שנבנה בעצמנו, שם ליד הקיבוץ שליד הים. נחיה בפשטות,
אמרנו, על ירקות שנגדל, תרנגולות ועז אחת או שתיים. אחר
הצהריים נשב על המרפסת מול השקיעה בים, ונכתוב שירים וסיפורים
מהלב על שקיעה אדומה מרהיבה מעל למים כחולים כהים, ועל מסעות
בעולם. נגדל גינה פורחת ונהדרת שאפילו אריה הגנן מהמשק יבוא
להתפעל ממנה. גינת אהבה, גינה של אהבה טהורה."
חשתי צמרמורת בגבי למקרא הדברים האלו. אל הצוק ההוא מעל הים
ליד קיבוץ שפיים הלכתי לא מעט פעמים עם שרון, שסיפרה שהוריה
הגיעו להחלטה להינשא שם בחוף ההוא. שם הפלגנו שרון ואני
בחלומות משלנו אל מרחבי הים הכחול ואל העולם הגדול. מסתבר שלא
מעט אנשים טווים שם את חלומותיהם, מעל השלד המשחיר ההוא של
הספינה הטבועה, מול השקיעות המרהיבות והכחול האין סופי ההוא.
אולי הסירה הטבועה ההיא מסמלת את אלו שלא הצליחו לצאת עם
חלומותיהם אל הים הגדול. ספינת החלומות הגנוזים של שירי.
המשכתי לקרוא. "דגים מהים, ביצים, חלב עז וירקות מגן הירק
שלנו, לחם שנאפה בעצמנו בתנור טבון ליד הבית, סלט כפרי ים
תיכוני עם זתים שחורים, גבינה צפתית ושמן זית. תנור עצים בחורף
ובריזה בריאה בקייץ. אני הסתפקתי במנורות ופתיליות מנפט, ואתה
התעקשת על חשמל סלולרי ומתקן להתפלת מים, ממציא הוזה וחמוד
שכמוך.
נשתול שם גן עצי פרי שיגדלו לגובה ביחד עם ילדי הפרחים והטבע
שלנו. לכל ילד שנגדל יהיה שחף אחד שיבוא כל יום ממסעותיו בים,
לאכול מכף ידו. יהיו לנו שלושה חתולים, שני כלבים ומוזיקה
טובה. מידי פעם בלילות הירח המלא נזמין ידידים נגנים ונעשה
ערבי מוזיקה וסשנים של ג'ז לתוך הלילה, עם יין טוב, לאור נרות,
עד לשקיעתו היפה של הירח המלא והאדמדם בים.
אור מהשמש, מים מהים, האויר משר הרוחות והאדמה מאלוהים. חלקת
אלוהים קטנה שתאיר לכל מי מידידנו שיבוא להנפש אצלנו מהעולם
הלוהט והגדוש, שסוער לו אי שם הרחק מאיתנו. אני מקווה שלא
נבהלת שבכיתי כשהתעלסנו במי הים הרדודים בין הגלים במוצאי שבת
עם השקיעה. כשהלב שלי מלא עד גדותיו הדמעות פשוט גולשות להן
החוצה, אין לי על זה שליטה, וטוב שכך.
אהבתי נורא שקראת לי מ"הנביא" של חליל ג'ובראן באוהל לאור הנר.
אני מאמינה שאפשר להביא לכאן עולם טוב יותר. אם אנו חווים אהבה
כזו אחד לשני, לעצמנו ולעולם, זאת אומרת שיש סיכוי. עכשיו אני
רואה אותנו שוכבים שם זרוקים על חוף הים, שזופים וחמים עדיין
מהשמש, מלאים ביחד שלנו, ללא מושג של זמן, ללא עבר לחשוב עליו,
ללא עתיד לתכנן. גם אם לא אהיה כאן זמן רב, מספיק לי שידעתי
רגעים כאלו איתך. אני מחזיקה עכשיו את שרשרת הצדפים שעשית לי,
ומעבירה צדף צדף בין אצבעותי, כמו חרוזי התפילה של המוסלמים.
בכל צדף אני מרגישה את הלב הגדול והנהדר שלך, שלי, שלנו ביחד.
אין תפילה נהדרת מזו. אהוב שלי! חיה רק בשביל אהבתנו, ואז יבוא
הכל על מקומו בשלום.
היית עצוב כשחזרנו ושנפרדנו. יותר מכל אני רוצה שלא תהיה ככה.
אני רוצה אותך מאושר ושמח כמו שאני עכשיו, כל הזמן. הקיום שלך
כל כך ממלא אותי ואני מקווה שאצלך זה גם כך. אתמול נגנתי את
הסונטה לאור הירח ופשוט הייתי שם על הצוק, איתך לאור הירח
שלנו. אמרו לי שכולי זהרתי, הרגשתי שהנגינה זרמה ממני כמו פלג
צלול בהרים.
כתוב אלי, ספר לי.
שלך, שירי
מכתב אחד זה מהצרור הספיק לי, לא יכולתי לעמוד בזה יותר,
כשהדמעות מציפות אותי על האבדן המשווע של היופי הזה התמים
והמופלא, שפעם נגעתי בו, ולו מרחוק.
הרבה מחשבות התרוצצו בי באותם רגעים בישבי מול ליאור והמכתב
בידי. אתה הולך עם קבוצת אנשים בדרך ליעד לא ידוע, ועם השנים,
נגדעים ונושרים חלק מחבריך, חלקם ממשיכים ליעדים אחרים, ורק
בודדים נשארים להמשיך לחלום באמת, לממש את חלומות החופש והיופי
שבחיים.
מדוע הנעורים מלאים כל כך הרבה הבטחות נפלאות, חלומות שנלכדים
ברשת מרוץ העכברים הזה של המבוגרים, כמו שלווים אלו שמגיעים
עייפים ומותשים מחצית הים התיכון אל חופי הארץ המובטחת, רק על
מנת להלכד ברשתות הפרושות על החוף של עזה? חלומות שמתמוססים
להם במאבק ההשרדות והמחויביות של החברה האנושית הבוגרת, שאין
עימו ולו אבק מזוהר ההבטחות של חלומות הנעורים? כך לא צריך
ואמור להיות העולם! חייבת להיות אמת עמוקה בחלומותיהם של בני
הנוער, אמת שהולכת לאיבוד בעולם הציניות וחומרנות של המבוגרים.
באיזו שיטה דפוקה חיים להם בני אדם, מבלי לדעת בכלל שהם מביאים
אותה על עצמם שלא מדעת. לא היו יכולים היו בני הנוער להתמרד
באמת, במקום להפוך להיות בתורם אותם מבוגרים המשלימים עם
השיטה...
כל אותם חלומות עם כנפיים, כנפיים שנמסות כגורלם של איקרוס
ודדלוס, שניסו לברוח מאי הכלא שלהם אל החופש בכנפיים שהמציאו,
רק על מנת שאיקרוס הצעיר והנלהב יצנח לו למעמקי הים הגדול,
מבלי לזכות לראות ולחוות את החופש המיוחל. מה היו מחשבותיו
האחרונות של איקרוס בצניחתו אל הים? מה היו מחשבותיה האחרונות
של שירי באותו לילה גורלי? מה היו מחשבותיו של דדלוס, בראותו
את בנו צונח לים?
אם אפשר לעשות משהוא לזכרה של שירי הרי זה להלחם ולהגשים את
החלומות שלנו, ולא להכנע לכוח המשחית והמנוון של החיים. אלו
כוחות דלים נתנו לנו למשימה זו. איזה כוחות כבירים עומדים
מולנו כשוערים חתומי פנים וחוסמים את הדרך. מדוע נאטם עד כדי
כך לב האדם, כך שכולם למדו רק לשרוד כמו במלחמת אחים ולוותר על
חלומות גדולים יותר, להלחם אחד בשני בחמדנות שכזו. אם שירי היא
איקרוס, הרי שאני אהיה דדלוס, שעבר את הים והגיע לחופש, לזכרה.
עלי למצוא את כוחות היהלום שאינו נכנע שבתוכי ולהגיע אל חופש
היהלום המיוחל, ולא לוותר.
הרגשתי שאין אני יכול להמשיך ולדון בפצע הפתוח הזה כעת.
פתחתי את הרדיו, קצת לאחר חצות. מאלוהים באה והתנגנה לה שם
ברדיו נעימת 'הים המכושף', נעימה שהיתה מצמררת אותי כל פעם
ששמעתיה, אבל הפעם יותר מתמיד, קול הנכאים של השחף המשולב
בנעימה חיבר אותי עמוק אל תוך הכישוף של הלב השבור. זכרתי מה
שקראתי פעם, שכאשר אתה צולל למעמקים, כאשר הדברים מתפוררים
מסביבך, אל תפסיק לנגן, או לשיר, או לרקוד, כי יש בצלילים
ובתנועתם משהוא שמחבר אותך לעולם אחר, מואר יותר, גבוה יותר.
גם הפעם, עם כל חידוד תחושות העצב העמוק שהביאה איתה הנעימה
הזו, עדיין שמעתי בין הצלילים הנוגים תאוות חיים עצומה,
יפיפיה.
הרגשתי שהים קורא לי. עם נעימת 'הים המכושף' שמתנגנת בתוכי,
הלכתי אל הטיילת, אל הים הגדול, לבקש בין ערפילי הלילה הלח את
ספינת החלומות הגנוזים של אלו שנשרו ממסלול החיים, ספינה שעליה
מפליגים כל אותן רוחות אובדות, שיבואו ויסבירו לי את סודות
חייהם ומותם. הדמעות זרמו להם שם על החוף, דמעות לא רק על שירי
והחלומות הקטועים שלה, שירי שנמצאת כעת בעולם מואר וחפשי, אלא
גם על עצמי ועל המאבק הקשה בעולם הזה להגיע למימוש עצמי. כעסתי
על שירי שהרשתה לעצמה ללכת. היה בי יותר מידי צער על ליאור, על
עצמי. והתרסתי לפניה ולפני הים הגדול שתבוא מן הערפל ותסביר את
עצמה.
הקול הופיע וניסה לעודדני. שעה ארוכה הוא דיבר איתי על משמעות
העצב והכאב בחייו של אדם, מהזוית הרוחנית. עצם הידיעה שיש משהו
שאכפת לו ממני, משהו שמחובר לעולם מוצק ושלם יותר של אור, גרמה
לי להתאושש באותו הרגע. החלטתי לצרף את דבריו של הקול במכתב
שאכתוב לליאור.
חזרתי הביתה בשתים לפנות בוקר. בלילה הופיעה שירי בחלומי.
בחלומי הלכתי להר מצפה הימים שמעל מושב אמירים, שליד הר מירון.
בהר מצפה הימים היה "בית חולים שדה" או בית הבראה שבטבע, שנתן
לחוליו לשוטט באוויר החופשי על מנת למצוא בין הפרחים, העצים
וחיות הבר שבטבע תרופה לנפשם. רעיתי שם עדר של עיזים שהיה שיך
לפרקש, אלוף הבריחות מהכלא, אחד השוכנים בבית החולים ההוא,
שניסה למצוא מזור לנפשו שם בצלע ההר, בעזרת הטבע והגראס שגידל.
ישבתי בראש ההר וחיללתי בחליל עץ קטן שנשאתי איתי. חשתי
שאנרגית ריפוי אמיתית באה אלי מהחורש החי שמסביבי, כחול השמים,
חום השמש. נוף הכינרת, הגולן, צפת, נחל עמוד והר הארבל היה
פרוש לפני. העיזים השחורות התפזרו להן מסביב והנגינה עלתה
למעלה לעננים הלבנים שנעו בעצלתיים בכחול שמעל. להקה של שחפים
עברה מעלי בגובה נמוך, בדרכה לכינרת. לפתע שחף אחד שמע את
נגינתי, ניתק מהלהקה וירד וחג לו במעגלים מעלי עד שירד לו וישב
על ענף שיח לידי.
ידעתי שזו שירי, באותה ידיעה מוזרה של החלומות.
לפתע היא הפכה משחף לדמותה האמיתית וישבה על סלע במרחק מה
ממני. לבושה היתה שמלה לבנה פשוטה ונראתה חיננית ויפה, השיער
השטני נותן לפניה הילה של אור, ועיניה זורחות ומחייכות. לא
רציתי להסתכל בעיניה. התרעומת שקיננה בי מתוך ההזדהות עם מצבם
של ליאור, של אלון, של עצמי, התרעומת על אלו שנוטשים את המסע
הזה כאן ומשאירים אותנו לבד, עלתה בי כעת, והופעתה הזורחת רק
הגבירה את הניכור שחשתי.
"רונן, רונן, כמה אני מתרוננת לראותך, קראת לי ובאתי." אמרה
שירי. "אני רואה אותך כועס, ואין זה מתאים לך, הרי אתה יודע
שאין הדברים פשוטים כפי שהם נראים במבט שטחי. הרשה לי לדבר
איתך."
התיחסותה לרגשותי הקלה עלי. "מדוע עזבת אותנו שירי, מדוע השארת
אותנו כאן, מדוע הרפת את ידנו בכך שבחרת בפתרון הבריחה הקל -
קשה הזה? מדוע? אבל אני רוצה לאמר כמה אני שמח לראותך"
"גם אני מאד שמחה לראותך, ובגלל שחשתי את מצוקתך באתי אליך
מהמקום הנפלא בו אני נמצאת כעת. במקום בו אני נמצאת כעת נפרשת
התמונה כולה, והרשה לי להסביר מהקצת שאני יכולה ויודעת."
התבוננתי בעיניה והזוהר הנפלא שזרח משם ריכך אותי. "בסדר שירי,
ספרי לי מה עובר ועבר עלייך. אנשים כאן עברו דברים קשים לאחר
עזיבתך."
"כמו שאתה רואה אני חיה ומאושרת במקומי. אתה חשוב לי, ואני
רואה את העבודה החשובה שלך בעולם והלוואי והייתי יכולה להשתתף
בה. אולי בעתיד, כאשר אגמור ללמוד בקורס שבו אני נמצאת כעת, גם
אני אקבל משימה שקשורה לעבודה שלך.
צדקת שהשוות את המקרה שלי לסיפור על איקרוס ודדלוס. איקרוס עלה
אל השמש גבוה מידי, לפני שרכש לו עוצמה פנימית מספיקה לעמוד
באור הזה וכנפיו נמסו, וכך גם אני. בעזרת המוזיקה והאהבה הגעתי
למקום כזה גבוה של תפיסת יופי ואחדות, מקום שניגן בתוכי כמו
פלג טהור בהרים.
אבל בעצם לא השלמתי עם העולם הזה שלקח ממני את היקר לי, את
אימי, ויצר אצלי פצע שכזה. כעסתי על העולם, על החיים ובעיקר על
עצמי שלא היו לי כוחות מספיקים לעזור לנפש אהובה, לאימי, שבאתי
לעולם בין השאר במיוחד כדי לעזור לה. הדכאון העמוק חלחל אלי מן
הדורות, מאמי וסבתי, ותפס אותי, לא יכולתי לעמוד בו. נשבעתי
שאביא את מסר היופי והאור אל אימי ואל אנשים אחרים בעולם
החומר, אבל בסוף גם אני נכנעתי לדכאון, שתפס אותי כמו משקולות
בטון ברגלים עד שהייתי גם אני, ישות של אור ופרחים, נטועה עמוק
בגן הנכאים הרעיל הזה של דיכאון הדורות הכלואים במעגל הסבל
האנושי.
כך נצרבה תחושת כישלון עמוקה בנשמתי. המחשבה על אימי היושבת
במוסד מנותקת ממני ומהחיים מסוממת בתרופות היתה תחושת כישלון
צורבת מידי בשבילי. רציתי להיות חזקה ולא להכביד על אף אחד אבל
בסוף היגון הכריע גם אותי. הפער הזה בין העולם הנשגב שנפתח
לפני במוזיקה, בטבע ובאהבה, מול היגון העמוק והבלתי מוסבר
שגורמים החיים, הביא אותי לבסוף לוותר גם על המוסיקה וגם על
האהבה שהיתה לי, וכך החל נר החיים שלי שם לדעוך. יש אנשים
שהפער הזה בין הנשגב למוחשי גורם להם לדבוק בפשרה מסוימת,
מסמים, אלכוהול ועד מין. אני לא בנויה לפשרות, לפחות מהמעולה
והנשגב ביותר, ולכן קרה שנכנסתי לסמטא ללא מוצא, שלא נשאר לי
מוצא אחר.
בעולם בו אני נמצאת כעת הבנתי הכל וניקיתי את נשמתי מהסיגים
השליליים שנתקעו בה. הבן, בעולם העליון לא מתיחסים לאנשים
שהחליטו להתאבד כמי שהולכים נגד החוק האלוהי, שקוברים אותם
מחוץ לגדר, כפי שעושים זאת בעולם הגשמי. כאן אין הבדל בין מי
שיוצא מהעולם הגשמי במחלה או בתאונה או בין מי שמתאבד. הכל
נלקח כחלק משיעור שהישות המסויימת בוחרת להתנסות בה, ואין לגבי
מעשה שכזה שום שפיטה חיצונית או עונש כל שהוא.
אני סלחתי לעצמי. הבנתי שאסור היה לי לקחת את עול העולם הגשמי
הכבד לבד מבלי לבקש עזרה, ויש ממי לבקש עזרה. המורים שלי כאן
אמרו לי שהם הזהירו אותי לפני שנכנסתי לחיים האלו כשירי, שאולי
אני לא אהיה מוכנה, שהנשמה הגבוהה שלי אינה בשלה וחזקה דיה
לעמוד בויברציות הנמוכות של הרגשות הכבדים שבעולם הארצי, אבל
אני התעקשתי לעמוד באתגר. אבל אני עוד אחזור, חזקה יותר. יש לי
עוד שיעור ללמוד וללמד שם אצלכם.
בקשר לאנשים האהובים שהכאבתי להם והשארתי מאחרי, דע לך שהכל
נעשה בהשגחה עליונה ואין דבר מיקרי שקורה שאינו שייך לתהליך
הגדילה האישי של כל אחד ואחד. דבר זה ניתן לראות בברור מהיכן
שאני נמצאת. אני מחויבת וקשורה אל אנשים אלו, ועוד נעבור
שיעורים נוספים באהבה בעתיד. אנא, מסור לליאור את אהבתי הגדולה
איליו ונסה להוריד ממנו את נטל האשמה, ולו במעט, שהרי הוא לא
אשם כלל במה שהתחולל בתוכי.
רונן, קבל ממני דבר זה, מדם ליבי. הדבר הגדול שאתה יכול לתת
לעולם הוא את עצמך. מה שאתה הינו המתנה הנפלאה ביותר שאפשר לתת
לעולם. בני אדם לרוב אינם מסוגלים להבין זאת. היה מה שאתה! כמה
פשוט! כמה מסתורי! כמה נפלא! היה מה שאתה, בלי מאמץ! אהוב את
מה שאתה, והכל יבוא על מקומו בשלום! הרשה לי לתת לך מתנה זו!
אני חייבת ללכת, החברים שלי קוראים לי. אני אבוא לעזרה אם
תזדקק לי, אנחנו קשורים באופן עמוק. היה אהבה, היה שלום!"
שירי חיבקה אותי והשאירה מאחוריה ריח פרחים קסום, ובידי צדף
יפיפה ובתוכו פנינה. היא הפכה שוב לשחף גדול והתעופפה לה
לכיוון הכינרת בעקבות חבריה. עקבתי אחריה עד שהכתם הלבן נמוג
והטשטש בנוף.
סוף החלום. התעוררתי וחשתי הקלה עצומה. ראיתי כיצד אפילו
החלקים היותר קשים ובלתי אפשריים שבהתנסות האנושית מוצאים להם
לבסוף את מקומם בפזל המופלא של החיים.
בבוקר כתבתי מכתב לליאור.
שלום ליאור
ביקורך אצלי פתח אצלי פצע שניסיתי לשכחו. שירי היתה בשבילי
יותר מאשר סתם ידידה או עוד בת כיתה יפה, והעלמה מחיינו היה
בשבילי כמעט כמו הלם קרב משתק. אבל אני מודה לך על כך. בזכות
ביקורך עברתי לא מעט דברים שעזרו לי להפתח ולהבין הרבה דברים,
משהוא שחיבר לי הרבה קצוות. אני רוצה להעביר אליך מקצת מן
התובנות שהגיעו אלי בימים האחרונים מאז ביקורך.
פעמים רבות שאלתי את עצמי, מה משמעותו של היגון העמוק כל כך
והכמעט בלתי אפשרי, שמופיע לפעמים בחיינו? התשובה שבאה אלי
אתמול היא שלפעמים השיעור של היגון העמוק של הלב הוא שיעור
ביכולת שלנו להיות שם ולגעת בעומקים אלו של הלב, ולא לברוח
מהם. אין טעם לחפש ולמצוא הסבר למציאות היגון ולסיבות הופעתם
של ארועים קשים, כאשר הם מגיעים אלינו בזרם החיים. כאשר הוא
מגיע יש לתת לו לזרום חפשי בנחלי הלב שלנו, עד אשר הוא יבש
ויעלם מעצמו בכנפי המרפא של הזמן, ותבא שוב זרימת הצמיחה
והלבלוב, מהמקור הבלתי אכזב של החיים.
הבעיה שלנו היא המסקנות שאנו מסיקים על החיים כאשר אנו צוללים
בבריכת היגון ההיא. שם אנו נתקעים במלכודת המרירות והסבל,
במלכודת רגשי אשמה, או בנסיון לשכוח את בריכת היגון ההיא
ולברוח ממנה. החיים המופלאים מביאים לנו לעיתים בכנפיהם את גלי
היגון ואת כנפי האושר, ובסרט זה של חיינו אנו צריכים להיות
כמתבוננים וכשחקנים כאחד, סרט בו מעגלי היגון והאושר, החורף
והקייץ, הלילה והיום, מתחלפים ללא נגיעת ידנו. היום אני מתחיל
להבין, תפקידנו הוא להיות מסוגלים לחוות ולגעת בכל צבעי הקשת
של רגשות חיינו, הבהירים יותר והכהים יותר.
אולי זה ישמע לך בלתי הגיוני, אבל מה שלמדתי מחלום הלילה
האחרון הוא ששירי לא מתה. היא נמצאת אי שם מעבר לוילון שמפריד
בין החיים וההולכים, ושם היא ממשיכה לאהוב ולטוות את החלומות
המוארים שלה. ראיתי אותה בחלום אתמול לאחר שהלכת, והיא מלאת
אור ואהבה. מלאת אור אפילו יותר מבחייה כאן איתנו. אנו טווים
סביבנו בועה של פחדים ומושגים מוטעים לגבי החיים, לגבי תכליתם
וטבעם, ואנו כמעט וטובעים בבועה זו, המלאה בפחדים משתקים
ואמיתות מסולפות לגבי החיים.
בחלומי אתמול שירי דברה איתי מסרה לך שלא באשמתך אין היא נמצאת
איתנו כעת. היא סיפרה שמעגל חייה איתנו נפסק בגלל תהליך שהיה
עמוק יותר מהישג ידם של הסובבים אותה אז. השבר התחיל כאשר היא
ראתה שאין היא יכולה לעזור לשני, והאכזבה והיגון האלו היו קשים
לה מידי.
שירי מסרה שהיא נמצאת איתך במחשבותיה ורגשותיה. היא רצתה
להעביר לך את המסר שהכל בסדר ואין סיבה לצער וחרטה, כיוון שהכל
נתון בידי ההשגחה העליונה. בסופו של דבר, גם אם לפעמים בדרכים
עקלקלות, הכל הולך בדרך אל הטוב השלם. לי לפחות הוקל מאד לאחר
כל הדברים האלו, ואני מקווה שאולי גם לך יוקל קצת.
באהבה,
רונן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.