חוסר תשומת לב. זה כל מה שהוא קיבל מההורים שלו כשהוא היה קטן.
בכל זאת הוא התחנך יפה, ילד טוב כזה. חנון- כך קוראים לזה
כולם. מהאנשים האלה שתמיד עם ידיים בכיסים, מחביאים סודות
שכולם בעצם יודעים ממזמן. מהאנשים האלה שרוחצים ידיים אחרי שהם
יוצאים מהשירותים, אבל אחרי שהם יוצאים הריח של החרא נשאר.
מצחיק אבל עצוב לראות אותו הולך לבד חי בשלווה. "איש טוב" זהו
שמו השכונתי. הוא נוהג לאמר "הכל לטובה!". כך קראו לו פעם-
"הכל לטובה" של שנקין. עד שהתחילה המלחמה.
תמיד נקי, תמיד מחייך, פותח דלתות לנשים וחוטף ת'בומבות של
הדלת המסתובבת של שקם גאלרי בפרצוף. אבל לא כואב לו. בעצם כן,
כואב לו, אבל הוא מעדיף להתעלם.
אין לו אישה, בטח שלא ילדים, ובטח ובטח שלא אהבה. "הוא לא בנוי
לשטויות מסוג כזה" ככה הוא ממלמל למי שמשחק אותה מתעניין- כי
בכל זאת הוא הבן של השכן, צריך לשאול לא נעים-מנימוס.
הוא שם. תמיד שם. אם תצטרך חלב, ביצה ואפילו אבוקדו-כשחסר- רק
תדפוק בדלת והוא תמיד יהיה בבית, ותמיד גם יש לו והוא ייתן כי
אף פעם לא לימדו אותו להגיד לא. אולי פעם הוא ירד להוריד ת'זבל
ונתקע בחדר זבל לשלוש שעות וקצת, אבל האיש זבל בא רק פעם ביום.
אז הוא ישב וחיכה. דיבר עם החתולים או רק בהה בהם.
הוא לא מדבר הרבה- גם לא עם חתולים. כשחילצו אותו נדף ממנו ריח
של זבל. אבל לא נורא, אמר. נתקלח, גם אם אין מים. כשהגיע לדלת
ביתו נודף מריח זבל צעק עליו השכן- "איפה היית? שעתיים אני מת
לקפה!"  קפה? שאל בתמימות. אתה רוצה שנשב לקפה? "לא!" נבח
הצעיר הגזעי בזעם של צעירים. "אני צריך חלב".
עיניו כבו שוב כעיני ילד שחשב שיקבל את דמי החנוכה בחנוכה אבל
לאמא- לאמא אין לקוחות בחגים. "חגים" היא אומרת, "זה זמן
למשפחה."
אז טריקת הדלת של הגזעי הרעימה באזניו הרגישות אבל לא נורא-מחר
נביא לו חלב- ממילא אף פעם אין לו.
מחלון ביתו נשקף שנקין- נוף של המאחורה של החנויות. אבל הוא
אוהב את זה.
מאוחר בלילה הוא התעורר מהשינה. הגזעי עשה מסיבה גדולה לדיירי
הבניין הצעירים הגזעיים האחרים. "רועש אה?" לחש לחתולים מהחדר
זבל שבילו מתחת לחלונו. זה הפריע לו, כן, נכון. אבל מי הוא
שיעיר להם שאסור להרעיש אחרי חצות?