הנה אני כותבת לך בפעם המאה.
גם אני כמוך, גם אני כותבת מאהבה, אני לא שונה.
את האש בינינו כיבנו, בנסיונות נואשים להבין כל אחד את עצמו.

אותו גן ורדים שבו הכרנו לראשונה, סיים בינינו הכל. אני זוכרת
את השתיקה המכאיבה, הנגיעות שהשקעתי בהן את הנשמה הפכו אותי
לאחרת, הפכו אותך לשונה. אתה בחרת להיפרד, אני בוחרת לאמר
"להתראות".

"להתראות" עם כל הכוונה, לראות אותך שוב, לגעת בך בלי שום פחד,
להתנות אתך אהבה כאילו זו הפעם הראשונה, להתרגש, להרגיש את הלב
פועם במהירות, את החיבוק שלך, את מגע שפתייך על שפתיי, הנשיקה
שלך שכל כך אופיינית לך, רק שפתיים, בלי לשון, רק ליטופים של
זיפים על עורי. רק אותך.

הנה אני כותבת לך,
כי כואב לי לשמוע אותך.

אתמול כשדיברנו - הרגשתי איך אתה רוצה לפגוע בי, דימיינתי אותך
לוחץ אותי אל הקיר, מכה בי בכוח ואומר שאתה אוהב אותי. עושה בי
כל שעולה על דעתך, תגיד לי, על  מי אתה חושב בלילות קרים
כשאינך סוגר את החלון? למי אתה מתגעגע ?

אני מרשה לעצמי לאמר,
שאתה חשוב לי.