היא הייתה מהאנשים הללו, שלא משנה מה עשו - אחרים אהבו את זה.
הם נמשכו אליה כמו אל מגנט, רצו להיות בחברתה, רדפו אחריה. רצו
להיות כמוה.
היא ידעה תמיד לתת לכולם, כל אחד בנפרד, הרגשה שהוא מיוחד
וחשוב.
ידעה לנחם ואת מי לנחם, להצחיק ולצחוק (בצחוק הנפלא הזה שלה),
מה לומר בדיוק באיזה רגע ומתי לשתוק.
משום שהייתה כה בטוחה וכה שלמה עם עצמה - דבר כה נדיר - היא
הכתיבה את האופנה, בכל הנושאים.
מקומות בילוי, בגדים, מוסיקה וצורת דיבור. אפילו בלימודים.
אנשים פשוט הלכו אחריה כמו שיירת נמלים. אי אפשר היה לומר
עלייה מילה אחת רעה. אויבים לא היו לה. היא לא הייתה יפיפייה
מדהימה, אבל תמיד ידעה להצטלם, ולהראות זורחת ויפה. בלי איפור,
אולי רק פס אחד לעיניים. אפילו לשפתון לא הייתה זקוקה.
מבוגרים, בני גילה ואפילו ילדים חשקו בתשומת לבה, וזו ניתנה
להם בחיוך נדיב. הבנות רצו בחברתה, הבנים באהבתה. מיותר לציין
שגם אני הייתי אחד ממעריציה הרבים.
באותו קיץ אימא שלי הכניסה לה לראש שאני במצוקה נפשית וזקוק
לעזרה פסיכולוגית, וכשאימא שלי מחליטה משהו אי אפשר להניע אותה
מדעתה. ממש אף אחד לא יכול, גם לא אבי, ולכן לדוגמא אנחנו
נאלצים לאכול את כל הארוחות המזינות הללו, שנראות עלובות יותר
ממנות קרב, ולהחביא את כל השוקולדים והחטיפים למיניהם בקופסת
נעליים ישנה בין הבובות בחדרה של אחותי הקטנה.
אבל לענייננו - אימא שלחה אותי אז לפסיכולוג כי סברה שמשום
שאיני ממלא את חיי במסיבות, ויוצא עם בנות יש לי בעיה. אתם
מבינים, היא השוותה אותי לבנים ובנות בני גילי האחרים בעיירתי
(הדיי קטנה) - דוגמת אחי הגדול ואהובתו - ולא סברה שאיני יוצא
עם בנות כי זו בה אני חושק, אין לי את האומץ לבקשה. ואני, כלל
לא עלה בדעתי לציין זאת. גם כיום, במיוחד היום, איני סבור
שהייתי צריך.

התחלתי בפעולות השגורות, מביא מים, שופך אותם, מנקה, משפשף מעט
במברשת ובעיקר באצבעותיי, שותל קצת צמחים... ומהרהר. תמיד אני
מהרהר במקום זה, ותמיד באותו דבר. אספר זאת.
משפחתי הייתה רגילה למדיי, אני נוטה להאמין, כמו שאר המשפחות.
אחות קטנה ומרגיזה ואח דיי מתנשא. ואני, ילד הסנדוויץ'. אז
מאותו רגע הייתי צריך ללכת לפסיכולוג בכל יום רביעי, וישבתי על
הספה החומה שלו, כזאת קצת כמו שיש לנו בבית, עליה אבא יושב
ורואה את הכדורגל שלו.
אני והפסיכולוג היינו מדברים על הא ודא.
אתם בטח שואלים עצמכם, אז מדוע הלכתי. טוב, זה היה פשוט יותר
מלא ללכת, סך הכל לא היה לי שום מקום אחר לבלות בו בגלל החום
הכבד, והמזגן אצלנו לא פעל, ואבא החליט השנה לא לתקנו.
וחוץ מזה אם לא הייתי הולך אימא הייתה עושה לי ת'מוות. וזה לא
סתם הגזמה.
אז אני והפסיכולוג - שנינו מרוצים. אני נהנה מהמזגן והוא נהנה
מהכסף שהורי שלמו.
אני לרוב יושב שם, וחולם עלייה, ופשוט מהנהן בראש או עונה סתם
שטויות בהתאם לנימת קולו של הפסיכולוג. לפעמים אנחנו מדברים
קצת רציני, אבל באמת שלא ממש יש על מה. כשהוא שאל אותי מדוע
אני לא יוצא עם בנות, אני חייכתי. ואז סיפרתי לו על אהובת לבי.

אמרתי שהיא חברה שלי וסילפתי את שמה. סך הכל זו עיירה קטנה,
ולא רציתי שהוא, נאמר, יספר לאשתו ומישהו אחר - המישהו הלא
נכון, ישמע.
הרבה לא ידעתי לספר עלייה, כמו מהיכן באה ועם מי היא חיה. אף
אחד לא ידע, וגם זה קצת קסם - כל המסתוריות הזו שאפפה אותה.
במבט לאחור זה היה צריך להדליק נורה אדומה אצל מי מהאנשים אבל
זה לא, כי היא הייתה משולמת, וכל מה שהייתה - היה הנכון. אז
באמת לא שינה מהיכן היא הגיעה אלינו, ואיך נראו הוריה או במה
עבדו.

עצרתי לרגע ממלאכתי על מנת לנפנף לשלום לשומר. הוא כבר הכיר
אותי. מדיי פעם היה עוצר, שואל על מזג האוויר או התנועה בכביש.
אם אי פעם תהה מה אני עושה במקום זה, לא שאל. אז הוא לא ידע.
בדיוק כמו שהאנשים אז לא שאלו עלייה.
אז אני הייתי יושב מידי יום רביעי בפגישות המשעממות הללו שלנו,
שלי ושל הפסיכולוג, בוהה בחלון, סופר משבצות, או מנסה לבדוק
כמה פעמים אומר המטפל שלי "הממ...". זה לא קרה הרבה.
ואז, באחד מימי רביעי הללו, ממש לקראת סיום הלימודים נפרצה
הדלת והיא נכנסה, כולה בוכייה. לבי עצר. הבטתי במלאך שלי, אצל
הפסיכולוג שלי.
הוא שאל אותה מה קרה והיא בכתה. בחיי שהיא נראתה בדיכאון עמוק,
והיא אף פעם לא עצובה!
לאחר מכן הוא בקש אותי לחכות בחוץ, בנימוס כמובן ובתוספת
התנצלות. יצאתי בשקט, חלפתי לידה והיא בכלל לא הבחינה, כה
שקועה הייתה בצרתה.
ועכשיו, שלא יהיו אי הבנות, אני בכלל לא מציצן או נדחף או משהו
אבל היא דיברה בקול רם ששמעתי ממש הכל.
תחילה בכתה וצעקה שנמאס לה, נמאס לה מהתחפושת ומהחיים בבית
ההוא.
היא כבר יכלה לזכות באוסקר אילו גרה בהוליווד, אתם מבינים. כבר
נמאס לה לשחק את המאושרת. והיא באמת שונאת את חייה.
ואז הוא ענה לה, בשקט יותר ככה שממש נאלצתי להתרכז כדי לשמוע
(כבר הייתי שקוע עמוק בכל זה), ואמר לה שהיא לא יכולה כל הזמן
להזיק לעצמה על מנת להבין את ערך חייה ואז לברוח למקום חדש,
ולהמציא את עצמה מחדש וחוזר חלילה.
והיא הסכימה. "אתה צודק, נכון." אמרה. את השאר כבר לא שמעתי.
אחרי קצת יותר מרבע שעה היא יצאה, עיניה אדומות אבל רגועה
וחייכנית כמו תמיד. כמו שכולם מכירים אותה.
היא חייכה אליי, ובקול נעים ללא זכר לבכי אמרה: "היי רדלי, מה
קורה?". ואז ניגשה לדלת המשרד, הסתובבה והצמידה את אצבעה
העדינה לשפתיה האדומות המבורכות. ולחשה. לעד אזכור רגע זה. את
הקול המתנגן שלה: "בהצלחה".
לאחר מכן קרא לי הפסיכולוג, התנצל שוב וכיוון אותי לספה.
חזרנו לדבר על הא ודא.

קמתי ממקום מושבי ונתתי עוד מבט למה שנמצא מתחתי בזוית. הבטתי
באותיות, שידעתי שאראה שוב עוד חודש. ממילא ידעתי כבר הכל בעל
פה.
השנים היו חקוקות בחלומי, והדמות בלבי.
שנה לפני כן הייתי כאן לראשונה, בדיוק 3 ימים לאחר אותה פגישה
אצל הפסיכולוג.

היא קפצה מהגשר בעת זריחה. מעולם לא מצאו את גופתה. היא מתה
בצורה מושלמת, בדיוק כמו שאחרים חשבו שהייתה. אבל רק אני ידעתי
אחרת, שפשוט נמאס לה מהמסכה.
כולנו חובשים כאלו, אבל שלה הייתה פשוט דקה מדיי.

לאחר אותו יום, בו דווח שקפצה, אימא הפסיקה לי את הטיפול. היא
טענה כי אם מישהי שהייתה הכי פופולרית, שיצאה המון, עשתה דבר
כזה, אז מה היא צריכה בן כזה - שבסוף יתאבד? אז זה בסדר גמור,
איך שאני.
אבל לעזאזל איתי, אם האנשים הללו שהכירוה, שאהבוה, לא ישבו
בעוד 5 שנים מסביב לשולחן, בטרקלין המעוצב שלהם, איש איש עם
משפחתו, ויסכימו שאם כבר להתאבד, זו הדרך המושלמת והטובה
ביותר.