השעון צלצל כאילו רק דקה אחרי שנרדמתי.
קמתי ובהנחתת יד כבדה סיימתי את הייסורים שגרם הצפצוף
המעצבן.... אני מדליק את האור ובוהה קדימה.
הרדיו דולק ואני מתגלח, מסתכן בלחתוך לעצמי את הפנים, בפרסומות
כולם יראים כל כך ערניים, אין לי מושג מי מתגלח באמצע היום.
למה לא מראים איך אתה קם בבוקר, מסטול ומסוחרר מהאנג אובר
עצבני וחוסר שינה, בקושי מצליח לכוון לאסלה, תוך כדי שאתה בוהה
במראה הראש שלך חובט בה באופן בלתי רצוני. בדיוק אז מתברר לך
שאין מים חמים והסכין מחייך אליך חיוך זדוני צמא דם... תמיד
יוצא לך יותר מדי ג'ל ושהקצף מכסה את פניך, אז ורק אז כל העסק
מתחיל לדגדג. אתה אוחז בסכין מרגיש שהדבר האחרון שאתה רוצה
לראות זה מטוס ומתחיל בגילוח רב חיתוכים. הדם משמיע קולות
טפטוף תמימים על הכיור. זה לא יקרה לעולם כנראה!
גרביים, תחתונים וגופיה מחכים לי על המיטה, אני אפילו לא זוכר
שהנחתי אותם שם, איזה כיף לי אני הולך לעבודה, איברים נסתרים
בגופי רוטטים מאושר למחשבה מלבבת מעין זו.
רק ג'אקט ואני יוצא, טלפון!
אני ממתין, העבודה תאחר היום!

חבצואל היבוסי, אני לא שר החינוך.