נופים זה דבר יפה בהתחשב בעובדה שהם משתנים כל הזמן. הם יכולים
להיות ממש מפתיעים לפעמים. הם חמים וקרים, אוהבים ושונאים,
מעוררים ומדכאים.
הנוף שלי הוא נוף חיי. נוף חיי מוזר. למה מוזר, אתם שואלים?
כי הוא משקיף עלי.
הנוף שלי רואה בי נוף. ואני משתדלת בשבילו. אני מנסה להיות
הכי יפה בעולם, או הכי מושלמת. עומדת בפוזה נוחה, אך מפתה,
בשקט בשקט, עד שהוא יגיד לי "יופי, הצלחת, עכשיו... תשתני".
ולפעמים, הוא חם אלי, הנוף שלי, ומפנק ואומר "כמה שאני אוהב
אותך, בובה, תיהי שלי לנצח?" ואני כמובן עונה שכן, תמיד.
ומוצצת מהסיגריה. והנוף אומר לי שכדאי שהעשן ישאר לי בפנים, כי
אם יתפתחו לי קמטים, והעור והשיניים שלי יצהיבו, הוא יעבור
לנוף אחר. ואני מיד מכבה אותה. עליו.
לפעמים אני ממש כועסת על הנוף שלי, כי בסך הכל האחד מביננו
שאמור להיות מקור השראה ואהבה זה הוא, כי הוא הרי נקרא "נוף",
ולא אני. אבל אני מיד משתיקה את הכעס הזה, כי אני יודעת שכשאני
אסתכל עליו בפעם הבאה, ואשטוף את העיניים עם כל הירוק הזה -
אני אתאהב שוב.
אני לובשת את המעיל שלי, כי הוא קר עכשיו.
הוא אומר לי "למה, שבי, תורידי - אני אשתנה בשבילך, אני
מתחמם". והוא משתנה, אבל לא להרבה זמן.
היום, הנוף שלי עדיין משקיף עלי. ואני רוצה לעשן. וקר לי.