(או: אפילו סופרמן כבר מת)


אני רק רוצה להגיד דבר אחד לפני שאני מתחיל.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי בן אדם מאד לא החלטתי.
כשהייתי קטן, אם היו שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל,
הייתי עונה בכנות:
"אני קרוע בין סרסור לנרקומן. מה את חושבת סבתא?"

עכשיו נתחיל בסיפור רציני.

1.

עמדתי בפני תחנת הרכבת הריקה מכל אדם.
רוח קרה שפשפה את עורפי, וצמרמורת קצרה חלפה על פני גבי.
הייתי אמור להיות על הרכבת שכרגע עזבה את התחנה, אבל משום מה,
לא עליתי.
זה לא שאיחרתי. הייתי פה בזמן. אפילו ישבתי קצת בבית הקפה.
ראיתי בחורה יפה. אפילו קמתי לומר לה כמה מילים שקיפצו על קצה
לשוני, אך ברגע האחרון התחרטתי, וחזרתי לשבת.
אני בדרך כלל נוהג לעמוד בהבטחותיי, ובכל ליבי התכוונתי לעלות
על הרכבת הזו, אך רגליי מנעו זאת ממני.
אני לא יכול להגיד על עצמי שאני פרנואיד, ולא אוכל לומר שחששתי
מפני תקלה, או תאונה, או אף פיגוע. זו לא היתה התנהגות מתוך
תחושה. פשוט, רגליי לא נעו קדימה אל פני הקרון.

אולי יש טעם שארחיב לגבי רקע מעשי. עד כמה שאני מבין אותם.
אוכל לומר שזה התחיל לפני חודשיים. אוכל גם לומר שזה לא התחיל
אף פעם, ותמיד חיכה לו בפינה אפלה בנפשי, אבל לשם הכרוניקה
שבדבר, אציין כי לראשונה הבחנתי בפן זה לפני כחודשיים.
אני גם לא מתכוון להתחיל להימרח ולהגיד שזה היה הכל צעד של
אהבה נכזבת, או אישיותי כרומנטיקן חסר תקנה. זה בטוח לא זה,
וגם יש כמה אנשים שלא יהיו מרוצים אם אגיד את הדברים הללו.
בגלל זה פשוט אמנע מכך, ברשותכם.
יום אחד, כפי שציינתי - לפני חודשיים, התעוררתי לי, כהרגלי,
בבוקר.
לא שעה ספציפית. לא היה לי לאן ללכת. לא ציפיתי לאורח מיוחד.
פשוט העיניים לא נסגרו יותר, אז החלטתי לקום, ולנענע את
רגליי.
מקלחת. שיניים. קצת טיפוח היגייני, וירדתי למטה.
אף אחד לא חיכה במטבח, וגם לא ציפיתי שמישהו יחכה במטבח. אם
מישהו היה מחכה במטבח, הייתי קצת חושש.
הכנתי לי איזו ארוחת בוקר מאולתרת, כהרגלי מאז שחונכתי להכין
ארוחות בוקר שלא יעלו על 5 דקות הכנה - 5 דקות אכילה, ומי אני
שאבגוד בחינוכי.
קראתי קצת מהעיתון של אתמול. הפסדנו באיזו מלחמה, אבל אני ממש
לא מעודכן. בכלל, זה לא ממש קשור.
הסתכלתי על השעון. 8:00.
איך בן אדם שאין לו מה לעשות, שאין לו לאן ללכת, ושאין לו את
מי לפגוש אמור לקבל שעה שכזו? בשמחה? בעצב? בהבנה? בסכין
יפני?
החלטתי פשוט לקום, ולצאת החוצה. יהיה מה שיהיה.

פתחתי את תיבת הדואר. לא ממש בתקווה. כנראה שמתוך הרגל.
כמה מכתבי נאצה מהעירייה, ואיזה חשבון טלפון. יופי.
התקדמתי אל עבר בית השכן. ראיתי אותו משקה את הגינה, בזמן
שאישתו האכילה את הכלב.
איפה הוא חושב שהוא נמצא? אמריקה? שיכנס לבית, יישב בכורסא
המתפרקת שלו, יראה כדורגל, ויתלונן לאשתו למה הארנונה כל כך
גבוהה, בזמן שהוא מכה אותה.
עברתי לידם, ואמרתי שלום בנימוס.

לא היה לי ממש לאן ללכת. פשוט הלכתי, בתקווה להגיע לאנשהו לפני
שאצטרך לחזור.
אני גר ממש צמוד לחוף, אז החלטתי ללכת לאורך הטיילת. זה לא
נראה לי מעניין במיוחד, אבל נראה לי שבכל מקום אחר הייתי מעלה
את חשדם של שוטרים. מה אני צריך את זה?
בדרך קניתי שקית חול באיזה מבצע עירוני דפוק. "הרחב את
החופים", או משהו כזה. ממש משנה לי אם יהיה לערסים יותר מקום
לשחק מטקות בקיץ או לא.
הטיילת היתה יחסית נטושה.
חוץ מכמה זוגות מתעלסים על הספסלים לאורך קו המדרכה וכמה זקנים
על אופניים, לא ראיתי מישהו מעניין.
מיהרתי לזרוק את החול על החוף לפני שמישהו יראה אותי ויחשוב
שאני מסוג האנשים שתורם לחברה. רק זה חסר לי. ילדי פרחים.
התחלתי ללכת לכיוון שום מקום.
בדרך עצרה אותי איזו זקנה על אופני זקנים ושאלה אותי מה השעה.
לא נראה לי שהיא ניסתה להתחיל איתי, אבל הזמנים השתנו. אני לא
ממש מעודכן.
חייכתי ואמרתי 9:30. אני תמיד נחמד לזקנות.





לאורך כל הטיילת ניסיתי להיזכר בגיבורי ילדות שלי. נראה לי
שחוץ מסופרמן לא ממש הערכתי אף אחד נפשית. הרי לא רק שסופרמן
היה כל-יכול, הוא גם לא התפתה לאף אישה אחת חוץ מלואיס.
אישית הייתי מנצל את הכוחות האלו בערבוב משקאות בברים להרשים
בחורות, אבל כמו שאמרתי, בגלל זה הערכתי אותו.
עכשיו שאני חושב על זה לא ממש הערצתי אף אחד בחיים שלי. זאת
אומרת, למה לי להעריץ מישהו? מה זה בעצם אומר? שאני לא טוב
מספיק, ולכן אני צריך לשאוף להיות כמו מישהו אחר? ומי אמר שהוא
טוב מספיק?
משהו באוויר הים מעלה בך מחשבות רציניות. לא נראה לי שאני
אחזור לכאן בזמן הקרוב.

הגעתי אחרי כמה דקות לדוכן גלידה.
המוכר נראה לי ערבי, אבל בימינו מי לא נראה כמו ערבי?
ביקשתי גביע וניל. אני פשוט כזה. פשוט.
הוא שאל אותי אם לשים למעלה סוכריות, או אגוזים. חשבתי לרגע
שאולי הוא מנסה להתחיל איתי.
כמו שאמרתי, הזמנים השתנו, ואני ממש לא מעודכן.
סירבתי בנימוס, ושילמתי לו.
חיכיתי כמה שניות כדי שהוא יגיד בתאבון. אני לא רציתי להיות
המנומס היחידי מבין שנינו. תיכף הוא יחשוב שאני בן אדם נחמד
וינסה להיות חבר שלי. זה הדבר האחרון שאני צריך.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא גזען. אבל אני גם לא חברותי
במיוחד.
מה כבר נעשה? נלך לשתות באיזה חור בדרום העיר, והוא יספר לי
איזה חרא זה לחיות במשולש, בזמן שאני אזיין לו בשכל על כמה זה
קשה להיות יאפי בימינו?
לא נראה לי.
אחרי שהוא אמר בתאבון הלכתי לדרכי.
אולי זה פשוט האופי הדפוק שלי שגורם לי להתפלסף כל הזמן לגבי
הכל, אבל בלי זה לא הייתי יכול להגיד שאני ייחודי. שאני שונה
מאנשים אחרים. תמיד צריך אישיות. תמיד.

חזרתי הביתה, ושמתי לב שהשכן כבר לא בחוץ משקה את הדשא הירוק
שלו עם אשתו המלבבת.
אולי הוא בפנים מכה אותה.
כל הכבוד לו.

מצאתי את המפתח בכיס השמאלי, ופתחתי את הדלת.
בפנים התגובה האינסטינקטיבית הראשונה שלי היתה להסתכל על
השעון.
10:50.
טוב. שיהיה.
הלכתי לחדר השינה, ונשכבתי על המיטה.
למה אני בוחר להעביר את הימים בטיולים חסרי מעש? למה אני לא
הולך לחפש עבודה, או למצוא איזה ידיד נפש באיזו מסעדה יוקרתית?

כנראה שלחשוב על כל הדברים האלו בבת אחת שיעממו אותי, כי
פתאום, נרדמתי.

2.

חלמתי חלום.
תמיד רציתי להתחיל לספר על חלום שהיה לי כאילו אני עומד לספר
על איזו נבואה שהתגלתה בעיניי, או כאילו שבחלום אלוהים ציווה
עלי להיות המשיח הבא. האמת שזה לא היה ככה, אבל ראיתי את
ההזדמנות, אז קטפתי אותה. מפריע למישהו?
איפשהו במהלך החלום מצאתי את עצמי.
בהתחלה זה היה הכל על המוות של אבא שלי, ועל איך שאמא שלי
התאבדה מיד לאחר מכן. כנראה שזה לא ממש עניין אותי, כי העברתי
קדימה.
ישבתי לי על כיסא, וצפיתי בטלויזיה. החיים שלי בקסטת וידאו.
שידור חוזר ממש לא נחוץ.
אולי זו התגלות. אולי מישהו מנסה להגיד לי משהו. אולי אני
מבזבז את החיים שלי, ואני אתעורר יום אחד ואראה שכל ההגשמה
העצמית שלי לא קיימת יותר. אולי לא.
איפשהו במהלך הסרט ראיתי גם אותה. האיכות לא היתה משהו, אבל
ידעתי בדיוק במה אני צופה.
זה היה כמו מכה חזקה בכתף. ממש לא הייתי צריך את זה עכשיו.
רציתי לברוח, אבל ראיתי שומרים יותר גדולים ממני מעל הכניסה
היחידה לחדר. אני באופן כללי לא אדם אלים, אז חזרתי לשבת.
עצמתי את עיניי, סתמתי את אוזניי, רק לא לראות, רק לא לשמוע.
רק לא לדעת.
אז הנה הקטע שבו אני מספר לכם על איך שהיא עזבה אותי. כבר
אמרתי בהתחלה איפשהו, אם אתם ממש רוצים לחפש, שזה לא יהיה קטע
של אהבה. רגשות זה לא הצד החזק שלי. זה באמת לא יהיה על אהבה.
ראיתי את הפרצוף שלה. לבן ומרצד. ראיתי אותנו ביחד באיזה טיול
נשכח באילת.
באותו רגע הגעתי למסקנה מאד חשובה: אני לא מי שאני רוצה להיות.
אני לא מי שאני רוצה להיות במקום שאני לא רוצה להיות בו.
כל הזיכרונות האלו. למה הם זיכרונות?

התעוררתי.













3.

התיישבתי על המיטה והוצאתי חפיסת סיגריות ממגירת השידה.
רציתי משהו אחר.
הרמתי את הטלפון.
לא ידעתי בדיוק למי אני מתקשר, אבל חייגתי, והטלפון צלצל.
בצד השני הרימה בחורה נחמדה בשם ורד.
היא אמרה לי, בקולה השלו, "שלום, תחנת הרכבת, שמי ורד."
"שלום ורד. יש לך קול ממש יפה. אני."
נתקעתי לרגע במחשבותיי, אבל מצאתי את המשך המשפט לאחר כמה
שניות.
"אני חושב שאני רוצה לנסוע מכאן."
"בסדר גמור אדוני. לאן אתה מעוניין לנסוע?" שאלה. כל כך אהבתי
את הקול שלה.
"אני לא ממש יודע. איפה טוב להיות בשעה שכזו?"
"אדוני? אני לא ממש מבינה."
"זה בסדר ורד. גם אני לא."
"ורד. איפה את תהיי עוד חודשיים?" שאלתי.
"אני לא יודעת אדוני. אני לא חושבת שאני אמורה לדעת דבר שכזה."
ענתה, וקולה הענוג נחלש.
"אני יודע ורד. את רוצה שאני אגיד לך?"
"בסדר." אמרה. היא חושדת בי.
"במקום אחר."
"לכולנו לא טוב, אדוני. אתה לא לבד." פתאום הקול שלה לא היה כל
כך יפה.
"ורד. אני רוצה כרטיס לרכבת. אני לא רוצה להיות כאן יותר."
"בסדר אדוני. עוד חודשיים תגיע לתחנת הרכבת. אני אתן לך כרטיס,
ותוכל לנסוע לאן שרק תרצה."
"ורד?"
"כן אדוני?"
קולה היה יפה שוב.
"כנראה שעכשיו את יודעת איפה תהיי בעוד חודשיים."
"כנראה."
הסתכלתי על השעון. 20:00.
ניתקתי.


4.

אז הנה אני שוב. בתחנת הרכבת הריקה. חודשיים אחרי.
שלא תבינו את המצב לא נכון. ורד הגיעה. היה לי כרטיס. אבל פשוט
בחרתי לא לעלות.
עמדתי מול הרכבת, ופשוט הבנתי שאני לא בורח. אני פשוט מחפש
מציאות של מישהו אחר.
אני ידעתי רק דבר אחד באותו רגע. אני לא רוצה להיות כאן. אני
לא רוצה להיות כאן יותר מכל דבר אחר.
אבל מה יש לי לחפש שם? את מי? ואיך אני אתאכזב כשאגיע לשם
ואמצא את המוכר הערבי והזקנה, שיזמינו אותי לצאת איתם ביום
שישי?

עליתי על הפסים והתחלתי ללכת.
התחלתי ללכת, לכיוון שום מקום.