"רחובות עיר מסריחה" חשב לעצמו ג'וני כשטייל ברחובות רחובות.
"פאק איזה ריח מססריח חבל על הזמן איחחח" זה היה הלך המחשבות
בראשו באותו זמן, כשלפתע הבחין בנערה בצד השני של הרחוב
המבעבע. "וואי כוסית" אמר, בקול רם, ואיזו זקנה שהיתה לידו
עשתה לו פרצוף וזרקה עליו מלפפון חמוץ.
"תתביש!" אמרה לו וקולה רועד מכעס ופחד
"לעזעזל מה את עושה, מטומטמת?!" שאג עליה. המכנס שלו התלכלך.

לאחר מכן דרך בשלולית של מיץ זבל. הנעל שלו נרטבה וגם הגרב.
המיץ היה חם ונזל מאחד מפחי הזבל של ה"שופר-סל" שברחוב. ג'וני
החל בועט בפראות בפח, מזיל ריר וצורח "אהההה עיריית
רחובות!!!". פקח של העיריה בשם מושון חתלולץ קפץ מאחורי הפח
ושאל לפשר ההתנהגות הבלתי נסבלת של ג'וני.
"תגיד לי, אדוני, מה אתה חושב שאתה עושה? זה התנהגות זה?!" שאל
חתלולץ.
"אפשר לשאול אותך משהו?" החל ג'וני ומבט של טירוף בעיניו.
מושון נרתע לאחור.
"כן," ענה חתלולץ בעוז רוח.
"איך זה, שעיריית רחובות זכתה בתחרות של משרד הפנים בנוגע
לניהול כספים, אבל אין בה כביש אחד אפילו שלא מלא בבורות, או
רחוב בלי פח זבל נודף, או בית ספר לא מתפרק? הא?! עכשיו אתה
עונה לי על זה," פניו של ג'וני היו כל כך קרובים כעת לפני
חתלולץ, שחתלולץ יכל להריח את ריח הטירוף שהתבשל שנים במוחו
המתנוון של ג'וני.
הוא פטר את ג'וני באזהרה, ונתן לו ללכת לו בזעם לתחנה הבאה.
התחנה הבאה היתה כמובן "סמי בורקס", הלוא הוא מקום המפגש של
החזירים הזללניים ביום, והמסוממים הקטנים בלילה.

"תני לי נחמה אחת, הו ישות עליונה," מלמל ג'וני, "ועשי את
הבורקס הזה שאוכל טעים כמו שאומרים שהוא צריך להיות".
הוא ניגש לדלפק וקידם את פניו איש מבוגר ומלוכלך שידיו היו
מותאמות לבורקסים- אצבעות קשות לקילוף הביצים וכפות ידיים
סדוקות לאחיזת מגשים רותחים.
"כן, מה תרצה?" שאל הגבר מאחורי הדלפק.
"מה יש לכם?" שאל ג'וני
"אהמממ, בורקס גבינה, תפוחי אדמה, פטריות, פיצה..."
"תן לי גבינה"
"עם ביצה?"
"מה הכי טוב?"
"עם ביצה"
"טוב אז עם ביצה," כמובן שמיד חלפה במוחו של ג'וני המחשבה
שהמוכר עובד עליו בשביל להרוויח כמה שקלים נוספים, אך הוא
התעלם ממנה.
המוכר הגיש לג'וני את הבורקס, שמחירו לא היה גבוה כלל וכלל,
והכל היה חם ובמרקם הנכון. או כפי שאמר לו פעם פרנקו "תראה,
בבורקס סמי, זה לא תמיד אותו הדבר. אם הבורקס והגבינה חמים אבל
לא רותחים, אבל הביצה כרגע סיימה להתבשל, זה הכי טוב שיכול
להיות". וככה זה היה, לפחות בתיאוריה. ג'וני הכניס לפיו ביס
ענק, לעס, בלע, ועיכל את מה שעבר עליו.
"אה, לא משהו. האמת ממש לא משהו. איכס זה אפילו מגעיל! איחחח
טפו!!!" ירק על הרצפה את מה שנשאר בפיו והטיח בדופן הפח הקרוב
את שארית הבורקס. "קסססעמק למה למה למה אין לי אפילו נחמה
בבורקס מסריח?" זעק ג'וני וידיו מורמות אל-על.
העוברים ושבים החלו להתאסף סביב ג'וני, והמוכר הביט בו מאחורי
הדלפק, אמנם פגוע, אך לא מראה רגשות.
ג'וני פכר את פניו בידיו ונפל על ברכיו. הוא בכה. "למה
לעזעזל?!"
הוא פתח את עיניו וראה את הקהל שהצטבר, ומיד הסתלק משם.

הוא שוטט לו ברחבי מכון ויצמן, ומזג האוויר היה יפה. שטף את
פניו ופיו בברזיות המעצבנות של מכון ויצמן. עוד בחורה יפה,
וכנראה אינטיליגנטית עברה בצד השני של השדרה הראשית של המכון.
ג'וני המשיך ללכת, וחייך אליה, היא חייכה אליו בחזרה והשפילה
מבטה. ג'וני עצר, והחל לחצות את הכביש לכיוונה. היא המשיכה
במסלולה. ג'וני כעת חמישה מטרים מאחוריה, כמעט ומדביק אותה.
היא נכנסה למכונית ונסעה משם כשג'וני בא וכמעט שם יד על אדן
החלון שלה אך לא הספיק.
"אוף" אמר וקפץ לצד הדרך לתוך ערוגת פרחים בוצית כשמכונית כמעט
פגעה בו.

ככה הוא ממשיך ללכת, פתאום אני קולט אותו מרחוק.
"הי, ג'וני!!" אני צועק. "יו! ג'ונומובסקי! הלו! ג'ושוע!!
ג'וני?!" הוא לא שומע.
התחלתי לרוץ אחריו. הוא היה עם הגב אלי, אז החלטתי לעשות לו
איזה קטע. כבר ממש התקרבתי אליו, בריצה, והוא לא שמע אותי.
ראשו תקוע באדמה כמו איזה צנון. הרמתי לו בעיטה חזקה בתחת,
והוא קפץ זועם לאחור.
"אהההה כריס אין לך מושג כמה שאני עצבני!" ראיתי שעיניו פקוקות
מעצבים, הבנתי שכנראה לא הייתי צריך להרגיז אותו.
"סליחה ג'וני." אמרתי מתנצל.
"אה לא משנה זה בסדר. יש לי יום חרא בכל מקרה."
"למה מה קרה?"
"רחובות עיר מסריחה, זה מה שקרה,"
"נו את זה כולם יודעים. מה הלכת לסמי בורקס? נשברת?"
"נו, כן מה אתה רוצה הייתי בדכאון,"
"לא נורא." אמרתי. "רוצה לבוא איתי שנייה?"
"מה, לאן?" שאל בעייפות.
"אני מכיר פה איזה בחורה מה-זה שווה, וקבעתי לטייל איתה פה,
ופתאום היא מביאה את חברה שלה, אעלק שתשמור עליה או משהו. לא
יודע. בקיצור, חברה שלה אפילו יותר שווה ממנה. אולי בגלל זה
היא באה, כדי שהיא תבחן אותי? בכל מקרה, נראה לי אחלה אם תבוא
תקח את החברה שלה שאני אבלה קצת זמן איכות פה בגנים המוריקים
של המכון." אמרתי וקרצתי לו, ומיד התחרטתי על כך.
"וחוץ מזה אתה רוצה לסדר לי בחורה," אמר בציניות.
"כן, ברור אחי מה אתה חושב?" עניתי. שנינו צחקנו.
"יאללה, בוא". הלכנו ופגשנו את עדי וחברה שלה, ג'יין.

למחרת סיפר לי ג'וני שג'יין מה-זה חמודה, והם הלכו ביחד והיה
ממש אחלה. הם טיילו וגם בסוף החליפו טלפונים.

"נו, אז מה בכל זאת אתה חושב על רחובות?" שאלתי אותו.
"תראה, מכל הבחינות זאת עיר מרגיזה. היא מסריחה מטופשת
ומגעילה. אבל יש בה שני דברים טובים: מכון ויצמן וכוסיות".

וזהו גם מוסר ההשכל של הסיפור. לכן, אם אתה מדען במצוקה, בוא
אלינו לרחובות (שיהיה ברור אני אישית לא גר ברחובות רחמנא
ליצלן), ותאכל סמי בורקס, כי למרות כל ההשמצות, זה בכלל לא רע.