"כולנו פיסות בזוקה ג'ו לכוח העליון. בדיחה, שקל מאד להבין
אותה. אותו אבל, אי אפשר להבין" אמר חברי הטוב שמוליק באחד
מרגעי ההתפלספות שלו. "ומה זה המסטיק?" שאלתי.
שמוליק השתהה קצת לפני תשובתו המתוחכמת, כבר כמעט חשבתי שתפסתי
אותו בלי מילים. "המסטיק מייצג את גופנו החומרי, אך הפיסות
נייר הפשוטות מייצגות את מהותנו, הכוח העליון שמוגדר כאן
כאלוהים, יכול לאכול אותנו בכל דקה, הוא חובב מסטיקים...עזבי,
לכל דימוי כזה יש מיליון חורים. אז תשאלי גם, אם יש פיסות נייר
עם תוכן דומה אז האם זה אומר שהאנשים דומים..."

לשמוליק תמיד היה מה לומר, הוא היה ההפך הגמור ממני,  השותקת
הניצחית. אבל אני הסברתי לו שאני שואבת מידע ממה שאנשים שואלים
ואומרים, וזו בכלל לא אנוכיות אם אני שומרת לעצמי דברים, זה לא
שזה מבחירה.
הוא ליווה אותי כל חיי, שמוליק שלי, בכל מיני רגעים, אני לא
זוכרת מתי בדיוק ראיתי אותו בפעם הראשונה. הוא צץ בפתאומיות
כשהייתי נוסעת במכונית, תמיד רץ במהירות לצידי הדרך, נעצר
לפעמים ומנפנף לי לשלום, וממשיך לרוץ. כשהיינו מגיעים לאן
שהיינו צריכים להגיע, הוא היה מופיע שוב, אפילו לא מתנשף.
תמיד כשהלכנו ביחד, אנשים ראו אותו, אנשים דיברו אליו, הוא גרם
להם להאמין שהוא לא רוח, שהוא כאן. ולפעמים גם אני התחלתי
להאמין בזה, כנראה בגלל זה קרה מה שקרה.

אני זוכרת את הרגע הזה טוב, אני חושבת שברגע הזה הבנתי שאני
אוהבת את שמוליק, יותר מחבר טוב.
שכבנו על הדשא, והוא פתאום הסתובב אליי ונשק לי בשפתיים, "למה
רצית שאני אעשה את זה?" הוא שאל, ואני מבולבלת, שכחתי שהוא גם
קורא קצת מחשבות. "אל תאשים אותי, אתה עשית את זה..." התיישבנו
נבוכים. אחרי כמה דקות של שקט ומבטים, התנשקנו פתאום עוד פעם.
הפעם הפסקתי אותו, ואמרתי לו שאני חושבת שכדאי שילך עכשיו.
שמוליק אבל, קיבל את זה בהבנה.
הוא אמר שהוא יחזור, אבל הוא אף פעם לא חזר מאז.
בכיתי עליו ימים ולילות, כאילו שהוא מת עוד פעם. ידעתי שהוא
יצטרך לעזוב מתישהו, אבל לא חשבתי שכל כך מוקדם.

שבוע אחרי זה, פגשתי את חגאי. היו לו דימויים מצחיקים שהזכירו
לי את שמוליק. "החיים הם משחק  דמקה אחד גדול, לפעמים מהלך אחד
שגוי גורם לכך שחלק ממך יאכל" הוא אמר מתישהו, "ונגד מי אנחנו
נלחמים?" אני שואלת, מנסה לדלות עוד דימויים יפים ממנו. "נגד
עצמנו בעצם, את יכולה להגיד שהכלים השחורים הם צד אחד והלבנים
זה צד אחר, בלי קשר לרע וטוב, זה קונפליקט שלם, אבל עזבי, יש
יותר מדי חורים בכל דימוי כזה..." הוא קרץ לי.