יש לי ידיד שחי באוסטרליה, אצלו אף פעם לא נופלות פצצות. שם גם
לא מפוצצים אוטובוסים. שם לא מחזירים שוב את הגלגל לאחור. גל
טען שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה והיא עוד תחזור שוב ושוב,
וכמו שאנחנו רצינו מדינה ופוצצנו מפקדות בימי הבריטים, כך גם
הם עושים היום.
גל אינו הנאיבי מבין שנינו, הוא גם לא האופטימי. גל הוא
הרציונלי, היצירתי, הרגוע מבין שנינו. הוא גם הילדותי ביותר
והבוגר ביותר. גל הוא למעשה איש של סטיות וניגודים. גל הוא
הידיד הכי טוב שלי.
היה זה בוקר קר באמצע חודש דצמבר סגרירי. השמיים החליטו סוף
סוף לפתוח את ארובותיהם ולהוריד עלינו קצת גשם, שהפך לשטפון.
אתה זוכר איך רצנו בגשם, גל? אתה זוכר שאמרת שמהיום הכל יהיה
טוב? אני הנהנתי במין מבט מבין ומקווה לטוב.
אך מה לעשות, במלחמה כמו במלחמה, אין ערך לחוקים. באותו לילה
הוזמן אחיך חזרה אל אותם שטחים. אני זוכרת איך באת עם דמעות
בעיניים והרגשה שהכל לא יחזור שוב לשגרה. אני זוכרת איך דיברתי
איתי כל הלילה ואיך נרדמת על הספה. לא באת ביום ראשון לבית
הספר ולבי ניבא רעות. לבית ספר לא הגעת באותו יום ראשון...
ומפה כבר הבנתי הכל.
בהלוויה לא הוצאת מילה, וגם לא בשבעה וגם לא בשלושים. נשארת
כמין זומבי כזה. חי מת. הסימפטיה שהייתה לך כלפי הפלשתינים,
כבר נעלמה. עכשיו הייתה זו הכרזת המלחמה האישית שלך. המשפט כל
אחד ואחת מכיר את הצרה הזו, ונגוע בטרור הזה קיבל משמעות אחרת.
נכונה יותר, אמיתית יותר וכואבת יותר.

הפיצוץ הראשון היה החלק הכואב. הפעם הראשונה בו איבדתי אותו.
כל האוטובוס היה מכוסה בדם. המשקפיים שלי לא עזרו לי במיוחד
משום שהיו מלוכלכות עד מאוד. הייתי לפתע כעיוורת. ובכל ההמולה
הזו הלכתי לי לאיבוד. לראשונה בחיי שלא מצאתי אותו. הפיצוץ
השני היה השיא. אז הבנתי שאם אני לא מוצאת אותו עכשיו. אני
מאבדת אותו לנצח. גל שלי.
מצאתי אותו בין כל הפצועים. שותת דם ורוח נושבת על גופו. הוא
הסתכל עליו ברוך, או לפחות כך ראיתי. אני רק זוכרת את מילותיו
של גל: "אני לעולם לא אשכח אותך".
את השאר אני כבר לא זוכרת. אני זוכרת רק את אורו הלבן והמסנוור
של בית החולים. אני זוכרת שאמא שלי בישרה לי מה קרה לו. אני
זוכרת דמעות ועצבות. אני זוכרת שבעה, שלושים ושנה. אני זוכרת
טקסי זכרון ושגרת חיים של פיצוצים והפגזות.
באוסטרליה אין פצצות מרגמה.