הוא גם היה שם, עם כל החברים שלו. הלכנו, הקמנו אוהלים, סידרנו
שהכל יהיה נוח שמנו את כל האוהלים קרוב, כי היה חשוך אז שלא
נצטרך ללכת רחוק אחד לשני. בשעה 22:30 נשמעה קריאה, יותר נכון
צעקה "דיסקו!!!! בלגאנים...בבקשה אנשים קירעו את הרחבה!" אז
חברות שלי ואני התחלנו לצרוח, היינו כבר מחורפנות מהנסיעה,
אנשים כבר התעצבנו עלינו בגלל שלא הפסקנו לצרוח לשיר ולרקוד,
הלכנו לרחבת הריקודים, ידידים שלנו כבר היו שם ביניהם גם
הוא,רובם רקדו חוץ מאסף, הוא ישב בצד. חברות שלי התחילו לרקוד
ולהשתולל ואני ניגשתי לאסף לשאול מה קרה, הוא היה נראה קצת
מבואס, אז הצעתי לו ללכת לסיבוב. הלכנו, הרוב היה סתם שתיקה,
כל אחד היה עסוק במחשבותיו ולא יודעת איך אבל פתאום שנינו
עצרנו ופשוט התחלנו לצחוק, החלטנו שלא ניתן לאף  אחד לבאס
אותנו. לשנינו היה מישהו/י בבית שלא הפסקנו לחשוב עליהם, אותם
אנשים שאנחנו אוהבים אך לא מחזירים לנו אהבה... רצנו למסיבה
והתחלנו לרקוד, כולם הסתכלו עלינו כי פשוט רקדנו כמו משוגעים,
כמו בשנות השישים, אתם יודעים.. הוא הרים אותי, סובב אותי היה
פשוט פצצה, כולם עמדו ומחאו כפיים, הוא היה ביניהם, דרך אגב
"הוא" = שמו יואב. אחרי שההצגה נגמרה הלכנו ורקדנו עם כולם,
יואב התקרב אליי, חייך, לקח לי את היד וסובב אותי, הוא קירב את
פיו לאוזני ולחש: " אנחנו צריכים לדבר...זוכרת? אמרת שמתי שנוח
לי לומר לך, אז נראה לי עכשיו זמן טוב... אלא אם את רוצה
לרקוד", מיד עניתי "לא לא, בכיף בוא.. באמת אנחנו צריכים לדבר,
הרבה זמן לא עשינו את זה ודברים השתנו.." "ואני מרגיש את הצורך
לדבר עליהם איתך.." הוא ענה. התחלנו ללכת לתוך החושך, המוסיקה
הייתה דיי רחוקה וחלשה, רק אור הירח והכוכבים האירו את דרכנו
ואותנו. התחלנו ללכת והתיישבנו על איזה שפת הכינרת, הרוח נשבה
דיי חזק ורשרוש המים הנעים את האווירה, למרות הטרנסים והרוק
שהיו הרחק במסיבה. הסתכלנו לאחד בשני בעיניים, "אני ממש ממש
שמחה בשבילך" החלטתי לשבור את השתיקה, "באמת?" הוא הסתכל עליי
במן מבט מופתע "כן, באמת יואב. הרי שנינו היינו במצבים דומים,
שנינו ניסינו להגבר על כאלה שאהבנו והתאהבנו, להזכירך יואב,
הרי שנינו פחדנו להתקרב כי לא רצינו להיפגע שוב. ואני מודה
שהופתעתי, אבל גם ידעתי כמה שאתה בטח מאושר, כאילו שעכשיו כל
העולם שלך מושלם, אני מקנאה בך, הלוואי עליי" אמרתי את זה, כי
זאת באמת הייתה התחושה שלי ששמעתי שיואב ונטע נהיו חברים, אבל
מה שהוא לא ידע ואני פחדתי לחשוף הוא, שהדברים ודעתי קצת
השתנתה. "אני לא יודע למה, פחדתי שתקבלי את זה רע, אני יודע
שאת לא אוהבת אותי.. (אוי כמה שהוא לא יודע מה הוא מדבר) אבל
עדיין, אחרי שהיה ביננו משהו, אולי זה היה משהו קטן, אבל...היה
בו הרבה... לא יודע" ושוב הייתה שתיקה. "אתה אוהב אותה?" שאלתי
פתאום, "כן, מאוד" הוא ענה בלי לחשוב פעמיים, " אתה יודע, אני
חושבת שאם תומר היה בא אליי עכשיו ואומר שהוא רוצה שנהייה
ביחד- ישר הייתי קופצת על זה... הרי אני מחכה לכזה דבר כבר
הרבה זמן, אבל סתם.. חשבתי לעצמי..." ושתקתי..-כי חשבתי לעצמי!
"מה חשבת לעצמך?" הוא קטע את מחשבותיי "אולי כבר מרוב שהרגלתי
את עצמי לזה שאני אוהבת אותו ורוצה אותו כל כך, בגלל זה אני
אסכים, אבל אני שואלת את עצמי אם הוא זה שאני באמת רוצה", יואב
הדביל הזה לא קלט על מה אני מדברת, טוב... אולי אני הדבילית
שלא באמת מסבירה את עצמה.. "יואב... אני כבר אמרתי לך פעם שאני
לא חושבת הרבה לפני מה שאני עושה, אני פשוט עושה מה שנראה לי
נכון באותה שנייה..ואל תדאג הפעם זה לא נשיקה... זה שאלה ישירה
מאוד, אולי אפילו יותר מדיי" "זה בסדר, אני מעדיף  שתגידי לי
מה שאת חושבת ולא תשמרי את זה לעצמך כמו אז.." הוא צחק "טוב
נו, אז, מה שקרה זאת הייתה  טעות...זה יצא כמו מים נוזלים, בלי
כוונה, טעיתי! אבל גם הסברתי את עצמי, לא חשוב. יואב" לקחתי
נשימה עמוקה... "אין לך שום דבר אליי?, משיכה, רגש, משהו!?"
שמעתי את הלב שלו דופק מרוב שהפתעתי אותו עם השאלה הזאת, "עזוב
יואב, אני לא מאמינה שאני כזאת מטומטמת, יש לך חברה, הייתה לי
הזדמנות ושהיא הייתה לא רציתי אותה, אבל עכשיו שאתה חבר שלה,
פתאום קלטתי שאיבדתי כל סיכוי שיהיה ביננו משהו ואתה מדהים,
אני מרגישה שפספסתי, אבל זאת בעייתי, אני מקווה שאתה ונטע תהיו
ביחד הרבה זמן, אני עדיין מאוד שמחה בשבילך, הלוואי עליי
שמישהו היה אוהב אותי כמו שאתה אוהב אותה" נתתי לו נשיקה על
הלחי, קמתי והתחלתי ללכת, לא יכלתי להישאר שם מרוב בושה, באיזה
זכות אני באה ומנסה להרוס, אפילו רק חושבת להרוס את מה שיואב
רצה כל כך הרבה זמן ועכשיו השיג, הוא מאושר, אני צריכה להתמודד
עם זה!.  "סליחה, גם אני רוצה לעשות משהו שבחיים לא חשבתי שאני
אעשה, את מוכנה לרקוד איתי?" המוסיקה עצמה נפסקה כבר ממזמן,
אבל השקט מסביב, רשרושי הלילה, הרוח, המים זה היה יותר נעים
מכל מוסיקה שיכולה להיות. הוא תפס לי את היד והצמיד אותי אליו,
התחלנו לרקוד. לאחר כמה דקות ארוכות, הוא עצר אותי והסתכל לי
בעיניים, "יואב, אני מצטערת על מקודם, לא הייתי צריכה לשאול את
זה" הוא הסתכל עליי וחייך חצי חיוך "את מיוחדת כל כך..." הוא
נישק אותי, נישקה ארוכה, טובה, בדיוק כמו בפעם הראשונה "ודרך
אגב רק שתדעי, יש לי אליך משהו, שגם אני בימים האחרונים רק
פתאום קלטתי, כשראיתי אותך חולפת בבית-ספר, אבל אני באמת אוהב
את נטע, כמו שאמרת... נראה לי שפספסנו.." והמשיך לרקוד איתי...
"אתה יודע יואב, אם באמת יש לך משהו אליי, בבקשה אל תזרוק את
זה ככה סתם לצד, אני לא רוצה שזה יעלם עם הזמן, אם יש בייננו
משהו אני רוצה אותו! נמאס לי לוותר על כל דבר טוב שיכול לקרות
לי, אני רוצה לממש משהו שיכול להיות טוב... יואב אני לא אומרת
לך לעזוב את נטע, אבל תחשוב עליי, עלייך ועל מה שאתה רוצה
ותגיע לאיזה מסקנה שתרצה..." ואין לי מושג מאיפה זה יצא, אבל
התכוונתי לכל מילה ומילה! שנינו ידענו מה אנחנו רוצים, היה קר
אבל הקור לא באמת הפריע שהיינו אחד בזרועות השני, שהשפתיים
שלנו מחממות אחד את של השני- ודרך אגב זה באמת ממש חימם אותי!,
לא יודעת איך, אבל תוך כדי היסחפות והמחשבה שאני אוהבת אותו,
לא אובססית לגביו, לא אוהבת אותו כבר שנים אלא זאת אהבה טרייה
חדשה ואמיתית גרמה לי להיסחף מרצון, תוך ידיעה ושליטה מוחלטת
על מעשיי...לתוך חוויה ראשונית מענגת ומדהימה.
בבוקר קמנו באוהל שלי, חברה שלי בלילה הלכה לישון עם חברותיי
האחרות כי אמרתי לה שאני צריכה לדבר איתו. ישנו אולי שעה.
כשקמתי וזרועותיו היו סביב מותני חייכתי חיוך גדול וידעתי שזה
בין הלילות הכי מושלמים שיהיו לי אי פעם בתקופת החיים הזאת!...
יום אחרי זה נסענו לחרמון עם כולם, התנהגנו דיי רגיל ליד כולם,
חוץ מהמבטים הבילתי פוסקים והנשיקות הקטנות,או ארוכות שהזדמן
לנו להיות לבד, וחזרנו הביתה.
כשהגיע יום הלימודים ראיתי אותו עם נטע, הסתכלנו בחיוך אחד
לשני, ניגשנו לומר שלום אחד לשני ותוך כדיי שהוא לחש לי "אני
אוהב אותך", ידעתי, הרגשתי, ללא צורך שנאמר משהו אחד לשני,
שכרגע הוא מאושר ושתמיד יהיה לנו את הלילה הזה, לזיכרון ואולי
באחד הימים נתחבר ונהייה ביחד...הוא נתן לי נשיקה ארוכה על
הלחי ולחש "אל תשכחי את מה שעברנו, אני בחיים לא אשכח"...
פתאום שמעתי צפצוף מעצבן כזה...
אלוהים כמה שאני שונאת את השעון המעורר הזה...!