גבריאל הוא שלקח אותי בסוף לארץ הילדים. אחרי שלחצתי עליו המון
זמן. כל כך התגעגעתי לתמר. לחיוך שלה, לבכי שלה, לאהבה
הטוטאלית שתעניק לי. לתלות שלה.

הוא הזהיר אותי מראש, שארץ הילדים היא משהו שונה. אנחנו
המבוגרים נמצאים שם רק על תנאי. בחסד, ולא בזכות. אנחנו רואים
ואינם נראים, ואסור לנו להתערב.

ישבנו לנו בחדר חשוך, הדלקנו נרות ריחניים, וזימרנו לנו
מנטרות. היה שם גם משהו קל לעישון.

הרגשתי עצמי הופכת קלה, וראיתי את הגוף שלי תחתי. גבריאל כבר
חיכה, ואחז את ידי.

נסקנו מעלה, אל שכבות אחרות, והגענו למקום שונה. שונה לגמרי.
בתים עשויים שוקולד, עצים מסוכריות, ילדים בכל מקום.

ילדים בגילאים שונים, מתינוק ועד נער. ובניגוד לציפיות שלי,
מעט מאד מריבות. אולי, כשיש כל כך הרבה צעצועים לבחור ביניהם,
המריבות מועטות. עניין של היצע וביקוש.

רכבות, גולות, אופניים, בובות, צבעים, קוביות, לגו. איפה שלא
תדרוך צעצועים. רובם עשויים מסוגי ממתקים שונים.

התחלתי לדאוג קצת, כשראיתי כמה ממתקים יש שם. אבל גבריאל החזיר
אותי במהירות למציאות, כשטרח לציין שכל הילדים ששם אינם חיים
עוד. אינם חיים עדיין. תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה.

התחלתי לחפש את תמר. לא ידעתי בדיוק למה לצפות. האם תראה כמו
תינוקת עדיין?

גבריאל הסביר, שכל ילד שמגיע לארץ הילדים, יכול לבחור לעצמו את
הגיל הוירטואלי שלו, וככה יישאר לעולם. או עד השבוע הבא. עד
שיחליט אחרת. אין יותר טענות של: אבל אני רוצה להיות בן
שנתיים, כדי לשבת בכיסא הזה. או לחילופין מתי כבר אהיה בן ארבע
עשרה, ויהיה לי מותר לשבת מקדימה.

תהיתי שוב איפה ואיך אפשר למצוא את תמר, וגבריאל לקח אותי
ליחידת העיבוד המרכזית. היע"מ היה בניין יוצא דופן במקצת, עשוי
קוביות הפעם, ולא דברי מתיקה. אולי משום ששוכניו מבוגרים, שחשו
בעיה להתרכז מול כל דברי המתיקה.

המעלית ניגנה לנו שירי ילדים. מהתקליט "זרעים של מסטיק" אני
חושבת. על הקיר היו תלויות תמונות של תינוקות. התחלתי קצת
לייבב כשראיתי את התמונות, וקיבלתי מיד מבט מאיים מגבריאל. הוא
הזהיר אותי מראש, שאם לא אהיה נחמדה, ומאושרת, לא אוכל
להישאר.

"בחסד, ולא בזכות, את זוכרת". חייכתי אליו חיוך מלא שיניים,
והפסקתי לבכות. כי אם אראה את תמר, אז למה לי לבכות?

הגענו לפקיד הקבלה, אורי, שישב וקרא את ילדי טבע הדברים. הוא
הזמין אותנו לשוקו, מתנצל ומסביר שזה מה שיש להם להגיש. כלומר,
ישנם עוד משקאות, אבל הם בצבעים צהוב וורוד, ומבוגרים תמיד
מסרבים להתקרב אליהם.

שוקו זה בסדר גמור מבחינתי. נכנסנו לחדרון שלו, ושתינו.

אורי הסביר את תפקידו. הוא היה צריך לבדוק כל ילד שמגיע,
ולוודא את זכותו להיות במקום. כשהתחיל למנות את סוגי הילדים
שזכאים לחיות בארץ הילדים, הרגשתי שוב את הדמעות מאיימות, ורק
מרפק חד מגבריאל עזר לי להתעשת.

-ילדים שננטשו על ידי הוריהם.
-ילדים שברחו מהוריהם.
-ילדים שנפטרו בילדותם.
-ילדים שעברו התעללות במשפחה.
-ילדים שלא הצליחו להיוולד.
-ילדים מאהבה שלא מומשה.

כששמעתי את הקטגוריה של ילדים שלא הצליחו להיוולד, התחלתי
לקפוץ מעלה ומטה בכיסאי בהתרגשות, מסמנת שהנה, אני יודעת. כאן
תהיה תמר.

הקטגוריה האחרונה, לעומת זאת, השאירה אותי ללא מלים. מה זאת
אומרת אהבות שלא מומשו?

אורי המשיך והסביר שכל ילד שמגיע עובר תהליך קליטה. אחרי שנבדק
שהוא מתאים, הוא מחליט על הגיל הרצוי שלו, ויוצא לשטח עם ביפר.
שהקטנים ביותר, והחדשים ביותר, משתמשים בביפר כדי לקרוא לצוות
התומך. לאחר זמן קצר הם מסתגלים.

הסבלנות שלי כבר התחילה להתקצר. כל כך הרבה זמן אני מחכה לתמר.
רציתי כבר לראות אותה, מיידית. אורי הבחין בחוסר הסבלנות שלי,
והוציא מעין אלבום תמונות גדול. המיוחד בו היה שהתמונות נעו.

העמוד הראשון היה תוכן עניינים, עם מנגנון חיפוש. הוא חיפש, עד
שהגיע לתמר, ואז פתח את האלבום במקום הנכון.

הסתכלתי עליה בערגה, מלטפת את התמונה בקצות אצבעותיי. היא בחרה
להיות בגיל שלש בערך. ילדה עם שיער להבה, עיניים ירוקות, חיוך
ממיס, משחקת בארגז החול. כמובן שלא הייתה לבושה. באופן בלתי
מפתיע בכלל. תמיד צריך לזכור מי אמא שלה.

אני דאגתי קצת שתצטנן, אבל אורי הסביר שלא ניתן לחלות בארץ
הילדים, פשוט כי הילדים שם לא חיים. דפקתי את הראש בשולחן.
איזה מטומטמת אני.

רציתי ללכת אליה. לא יכולתי להתאפק עוד. משכתי את גבריאל
במרפק, חסרת סבלנות לחלוטין. אבל היה לו את כל הזמן שבעולם.
הוא רצה להסתכל על האלבום המתוחכם. תן לגברים גאדג'ט, והם לא
יעזבו אותך עד שתסבירי בדיוק איך זה עובד ולמה. מה זה משנה,
העיקר שזה עובד.

לחצתי על הכפתור המתאים באלבום, ששילח אותי למקום התרחשות
התמונה.

מצאתי עצמי מול ארגז החול, מתבוננת בילדה שלי, זו שלא נולדה.
היא הייתה עסוקה בהעמסה של חול על גבי ארגז משאית, לשונה
משתרבבת החוצה בניסיון להתרכז. שיערה המתולתל נכנס לעיניים מדי
פעם, מפריע לה במאמצי ההעמסה. ראיתי שהיא עומדת להתרגז, ורציתי
ללכת לחבק אותה. ברגע האחרון עצרתי את עצמי.

הביקור שלנו בארץ הילדים תחת כללים נוקשים. לראותם בלבד. עקרון
אי ההתערבות הקדוש. נסה לגעת ו- פוף. אתה נעלם.

ואז הצטרף אליה ילד. גם הוא ג'ינג'י מנומש, בן חמש לערך. ללא
פרובוקציה נראית לעין, הוא הרביץ לה. הרגשתי איך הדם עולה לי
לראש. רציתי להרוג אותו. איך אתה מעיז להניח יד על הילדה שלי!!


תמר הסתכלה עליו, התחילה לבכות, שקלה שנית, וזרקה עליו חול
לעיניים. הייתי מרוצה ממנה. אחלה גברת. ואז ראיתי אותו, מהצד
השני של ארגז החול. נראה בשנות השלושים שלו, התחלה של שיער
מאפיר, בים תלתלים בגוון אדמדם.

הוא עמד וקפץ ידיו, מנסה להימנע מלהתערב, ולהגן על בנו, אני
מניחה.

החלטתי ללכת אליו, ולדבר. עד שהגעתי אל האב, שני הילדים כבר
השלימו את המלחמה ביניהם, והיו עסוקים בבניית טירה מפוארת.

הצבעתי עליהם עם ראשי "חמודים ביחד, לא?"

האב שיחרר את ידיו הקפוצות במאמץ, וניסה לחייך. אפילו בשמץ
החיוך שהיה שם היה קסם. "ככה זה עם אחים" אמר לי "כל הזמן
רבים".

אחים? מה פתאום אחים? אני מכירה טוב מאד את אמא של תמר, וגם את
אבא שלה. מה פתאום אחים.

"אמא שלהם, אש להבה. מלכת הלבבות. שלא תדעי מצרות" המשיך
ואמר.

הסתכלתי עליו ותקפתי מיד: "מי אתה? מאיפה אתה מכיר אותי? למה
אתה טוען שאני צרה?"

הוא הסמיק, ונרתע לאחור, מגמגם קצת. המשכתי ללחוץ אותו לקיר,
ואז התברר לי שזה ניר, האקס המיתולוגי שלי.

ניר. כמה עונג ידעתי כשהלכנו זה עם זו ברחובות העיר שותקים כל
הלילה. כמה דמעות שפכתי בגללו. כשהלך לראשונה. כשחזר אלי.
כשהלך בפעם השניה. כשחזר עם אחרת.

הרכנתי את ראשי, מחפשת מה לומר. כבר כל כך הרבה זמן שלא חשבתי
עליו. חשבתי שהתגברתי עליו. ניר היה שעון על הקיר שאליו דחפתי
אותו בכעסי. מתנשם בכבדות. גיליתי שהידיים שלי מונחות על החזה
שלו. הסרתי אותן, מלאה מבוכה.

ניר החזיר אותן למקומן על חזהו.

הסתכלתי בעיניו, וראיתי שם געגועים. תמיד חשבתי שמטופש להתגעגע
למשהו שמולך. פשוט תיקח אותו וזהו.

נשקתי על שפתיו. מכת ברק פגעה בנו. לפחות בי. מן הסתם לא
התגברתי עליו. הרגשתי איך הנשיקה הזו מחלחלת מקצה העורף שלי,
עוברת דרך הגב והבטן, ומגיעה ישירות לרחם שלי.

פגיעה ישירה. ואפילו בלי מטח לכיוון. הסתכלתי על ניר, וראיתי
את עיניו העצומות, וחיוך מתפשט על פניו.

רציתי אותו, כמו שלא רציתי מישהו כבר הרבה זמן. לנשק אותו,
לחבק אותו אלי חזק, לתת לו לבוא אלי, להעניק לו את עונג חייו.

התחלתי ללטף אותו בלהט, עוברת על  כל בגדיו, מחפשת לי מקום
כניסה. מפשילה ממנו את החולצה שלבש, כדי לאפשר מגע יותר קרוב
בין גופינו. מחזיקה את הצוואר שלו חזק, לא לתת לו להימלט,
ומנשקת.

נשיקות סערה בים נשמתי. וניר עוגן ההצלה שלי, המקום הקבוע
היחיד בערבול התחושות שבי. המגדלור שקורא לי לשוב אליו שוב
ושוב.

פשטתי את בגדי במהירות, מתאווה אליו, רוצה אותי קרוב אלי יותר
ויותר. ידעתי שבפני הילדים אנחנו רואים ואינם נראים. ומה יראו
באלבום הממוחשב? התעלמתי מהשאלה.

בדיוק כשהתחלתי לטפס עליו ברצינות, ניר עצר אותי. "ומה עם
אמנון?" לחש לי.

"מי זה אמנון? אתה מדבר על גבריאל? עזוב, אני אסביר לו אחר כך.
בוא אלי עכשיו".

ניר עצר אותי שוב. "אני מדבר על אמנון, הבן שלנו". הצביע על
הילד ששיחק עם תמר. ילד מתוק, ממש חמוד. רציני ומרוכז, שקוע
כולו בבנייה.

עדיין לא הבנתי. הוא היה צריך להסביר לי שוב.

"אמנון כאן בארץ הילדים, מכיוון שהאהבה שלנו לא מומשה מעולם.
אם נממש אותה, אמנון לא יהיה עוד. אני אוהב אותו. כבר שנים
שאני עוקב אחריו. אני לא רוצה שהוא יעלם".

נחתתי על הרצפה בקול תרועה. המומה מהבחירה שבידי.

להרוג נפש חיה, אני לא יכולה. אבל האם הוא חי? אמנון ילד
עתידי, מעולם לא זכה לחיות.

ואם נממש את אהבתנו, האם לא יהיה זה שווה ערך לילד שלא נולד
מעודו?

לכפות על מישהו לאהוב אותי, גם אם שפתיו מתפשקות לקראתי, גם אם
לבבו הולם סנטימטרים משלי, גם אם האקדח שלו טעון ומוכן
לפעולה.. אני לא כופה החלטות כאלו.

הבטתי שוב בניר. השיער האדום המאפיר. הגוף הקומפקטי. האמנם
אותו רציתי, או שהיה זה צלו של חלום רחוק שהתאוויתי אליו? אולי
רק טעם נעורי שחמקו ממני, ואהבתי האבודה.

"ניר, אתה בטוח שלא הפחד הוא המניע שלך? לנסות לטעום איתי
חוויה, ולגלות שרק אכזבה בצידה?" שאלתי אותו בלחש.

"אני לא יודע. אולי אני מפחד גם לגלות שאת היא אהבת חיי? גם זה
מפחיד. אמנון הוא מוחשי,  הוא שם כבר כל כך הרבה שנים, הוא
יותר מוחשי ממך. אני מצטער".

התרחקתי ממנו, ונמלאתי הרהורים. נוגים, מכבידים, מדכאים.

שקעתי עמוק
אל תהומות הייאוש,
אין שם איש מלבדי.
אצבעותיי מנסות,
ציפורני שואפות,
למצוא להן אחיזה,
מחליקות במורד התהום.

רוחי אובדת,
כחול נשפכת לרסיסים.
עמוק שוקעת
אל תוך
מלכודת חולות.

"יקירתי?" שמעתי את גבריאל "הכל בסדר?"

"לא איש שלי. שום דבר לא בסדר. החיים שלי לא בסדר, הראש שלי לא
בסדר, אני מאבדת את שיווי משקלי" רציתי לומר, אבל תחת זאת
הנהנתי בראשי, לא מוציאה מילה מפי, שלא יברחו להן הדמעות.

גבריאל, איש שלי, אתה אהבת חיי, אתה האחד. אין מבלעדיך אחר.
אבל, לעתים, לא ניתן להסביר לך דבר. אתה בטוח שיש לך את כל
התשובות, אופטימי, שלו.

רק אני, שקרעתי מעליך את כל המסכות, יודעת כמה אתה פגיע מתחתן,
וזו אחת הסיבות שאני אוהבת אותך. אבל בקרב הזה, השארת אותי
להתמודד לבד.

אלוהים שבשמים, אלוהים שבי, ואלוהים שבך. תני לי את הכוח
לכעוס, את העוז שבכעס, את העוצמה שבו, ההחלטיות וחוט השדרה
שהוא מעניק. בכל השאר אני כבר אטפל. אני לוחמת, ישו זו לא
אני.

ישו? זו לא אני.
לא מסתובבת
כשקוראים לו בשמי.
שייצלב הוא,
שיתן את הלחי השניה.

רק כשעמדתי מול המראה,
הסרתי ממצחי את המדבקה.
איוב? זו לא אני.
זו טעות. טעיתם.
החזירו לי את מקומי,
את חיי שהיו,
ואיני.

(מרץ 2000)

מחזור זרעים של מסטיק נכתב כפרוייקט באתר "סוכנות ארוטיקה".
על פי כל שיר בתקליט המדהים של לאה נאור ונחום היימן נכתב
סיפור המושפע ממנו.