לפעמים, כשהלחות מאיימת למגר אותנו מכאן
אנחנו יושבים בכיסאות מתכת קמורי מסעד
ונטולי חמלה
בלב תל-אביב, אולי לאור נרות
ומדברים על ניו-יורק
ומביטים איש על שדי רעותו
זאת אומרת,
אני על שדיה והיא על שדיה המביטים עלי
והיא יכולה לרצות ילד פתאום
בלי התרעה
ואני מילק שייק, וזה מתקזז,
ומוכרת פרחים זקנה במבטא מעוצב
עשויה לחסום כיוון אויר אחד
מבין המעטים שנותרו בנו
ולשדל אותנו לרגע אינטימי מתועש
כשהיא תוקעת ורד קמוטה לפרצופי, דוחקת בי,
"תקנה לה, גבר יפה שכמוך. תעשה לה גוד-טיים"
כי מי אנחנו אם לא האהבה, באמת
אזרחי העולם, אנחנו והדוחקת
כמה פעמים שאלנו את עצמנו
עד כמה הממשלות שלנו חשות חלק מאתנו?
או כמה אנחנו לוקחים בהן חלק...
אלו נתונים שיש לבדוק לפני שחוצים יבשות.

והיא,
היא יכולה להזדקף פתאום ולבקש
שלא אתן לנרות לדלוק
כי הרומנטיקה עקרה עם הזקנה לשולחן הסמוך.