14/2/02
שוב פרידה, הפעם - סופית. ושאלוהים יעזור לי אם אני יודעת איך
להתמודד עם זה... ואני אוהבת אותו כל כך... ואני מתגעגעת אליו
כל כך... לא קולטת שאני לא אזכה לטעום את שפתיו יותר, להתמוסס
בזרעותיו, לשמוע את קולו, לנשום אותו... ומה אני עושה עכשיו?
הוא היה החיים שלי בזמן שהיינו ביחד. הוא - ושום דבר אחר. מה
נשאר לי עכשיו? תהום עמוקה נפערה. ומהדקה שהוא התקשר, מהדקה
שהמילים "אנחנו צריכים להפרד" הדהדו דרך האפרכסת לאוזני, ומשם
הסתובבו להם שניות נצחיות כמחפשות דבר מה להקלט בתוכו, מאז אני
יושבת ובוכה. כאב פיזי מלווה - כאב בטן, כאב לב ממשי. ואני
מרגישה שאני לא יכולה יותר - ועוד שנייה הלב יקרוס תחת העומס,
יקרע. והבחילה שבאה בעקבות הבכי השוטף. ואני לא רוצה לאכול
כלום. וגם לא לשתות. ואני לא מפסיקה לבכות לרגע - גם כשאני
צוחקת. וכואב לי, אלוהים, כואב לי כל כך... והוא... לשמוע אותו
בוכה. פעם ראשונה ואחרונה. זה הרס אותי מבפנים, זה המשיך את
מעגל הבכי הבלתי נגמר שלי. להגיד לו "להתראות" היה הדבר הכי
קשה שעשיתי בחיים שלי... מסננת תוך כדי "אני אוהבת אותך"
אחרון, ופרץ של בכי קוטע. להתראות... לא ביי, לא שלום.
להתראות... ולילה טוב... כאילו שום דבר לא נגמר. ומחר זה יהיה
בוקר טוב - וזה שוב אותו תהליך לא נגמר של שגרה - שתהפוך לפרי
דמיוני ומחוז נפשי עוד מעט. להתראות... שביב תקווה שמכרתי
לעצמי, אולי. שנתראה עוד. אני לא יכולה להתנתק ממנו. לא יכולה.
פיזית ונפשית. כשאני מאוהבת בו ככה - מעל לראש, אוהבת אותו בכל
דרך וצורה שאני יכולה לחשוב עליה. אוהבת עד מוות. התבהר לי
היום עוד יותר כמה אני תלוייה בו. כמה אני לא אוכל להמשיך את
החיים שלי בלעדיו. התמיכה הבלתי סופית שלו, האהבה העצומה שהוא
נתן - ונותן, הרגישות המדהימה שלו. ואני שוב בוכה. ושוב נזכרת.
והתקופה המאושרת בחיי עוברת מולי כמו סרט נע - רק שהפעם במקום
לחיוך ולאושר אבסולוטי היא גורמת לסבל, לגעגועים, לעצב בלתי
יתואר. האהבה הכי גדולה שלי. האהבה הראשונה שלי. הלכה? זהו,
נגמר? מקפלים את הכל - ויאללה הבייתה... אני לא יכולה... פשוט
לא מסוגלת... אין לי מספיק דמעות לכאוב את הפרידה. "אף אחד לא
מת". אולי בעצם כן. המערכת יחסים שלנו מתה, ואני לא הולכת לדבר
איתו, לראות אותו יותר לעולם. אני באבל. אבל - שאני בספק אם
ייגמר. אהבה ראשונה - היא תמיד נשארת איתך, לא? אני מרגישה
כאילו משהו לקח אותו ממני. כשאני עדיין אוהבת, וגם הוא, שאני
לא מוכנה... אני לא יודעת אם יכלתי להיות מוכנה לזה, אפילו
בעתיד הקרוב. לא כל עוד אני אוהבת אותו - וכל כך... איך בשניות
- בשלוש מילים - הטעם לחיים שלי נגוז. פשוט התנדף לו. אין סיבה
לקום בבוקר עם חיוך. למעשה - אין סיבה לקום בבוקר בכלל. אני
רוצה לשבת ולבכות את הנשמה שלי. בכל מובן המילה. להפוך לכלי
חלול - לא להרגיש דבר. להכניס את עצמי למצב בו העצב טבוע,
מושרש, טבעי. לבכות בלילות. לבד. והרצון להרים אליו טלפון -
לבכות לו, כי עצוב לי, כי הוא האדם היחידי בעולם שיוכל לעודד
אותי, זה פשוט הדבר הראשון שעולה לי בראש עכשיו. גם זה באופן
טבעי לחלוטין. ברור מאליו. אבל אני לא יכולה... גם זה מסיבה
ברורה... מתחשק לי להרעיב את עצמי עכשיו. לא להפסיק לבכות.
להכניס את עצמי למעגל של בדידות. להוקיע את עצמי מהחברה במו
ידי - להתבודד. לנתק עצמי מכולם. גם מן החברות שלי. לעזוב.
להעזב בשקט. להתמוסס בבדידות של עצמי. בכאב, בתעוקה שלי...
עוברת על המכתבים שכתבתי לו. שני מכתבים מרגעי אושר - שישה
במצב שאני כבר אובדת עצות לחלוטין. שישה שמדברים על חוסר
ידיעה, על פרידה אפשרית. ואני כבר הייתי מוכנה היום. הרגשתי
שזה מה שיקרה. אבל זה לא הקל על התחושה, לא הקל על הכאב, על
הסבל, על העצב... כל דבר גורם לי להזכר, להתגעגע - ולהתחיל
לבכות, מחדש. אני כבר כמעט ולא רואה כמו שצריך, והעיניים
נפוחות, הצבע הירוק נשאר - התחזק, רק מסביב נהיה גם אדום. כמו
תמיד. אחותי הייתה אומרת שאסור לי לבכות כי כל הצבע יורד לי
מהעיניים. אפילו זה מביא פרץ נוסטלגיה מתגבר - שמאיים לערער
שוב רגשי התחזקות המעטים שהופיעו. אני מרגישה אבודה. כאילו אין
לי למי לפנות. אני רוצה אותך.... אוף... רוצה לחבק... זהו...
אבל להקפיא את הזמן. אני אוהבת. תמיד. כל כך...