"רונית אני מצטערת על הטירחה הרבה, אבל הייתי חייבת להביא אותך
לפה. יש איתי פה עוד כמה מומחים. הכנו לך משהו מיוחד שיעזור לך
להפתח ולספר לנו מה קרה אז בשביל שנוכל לעזור לך." אמרה לי
הפסיכולוגית שלי.

כבר כמעט שנה שאני באה אלייה לפגישות ולא מצליחה לספר לה את מה
שקרה לי באותו לילה. זה כואב מדי בשביל לומר את זה...
היא הביאה אותי עד כפר סבא מפ"ת לאיזה חדר גדול שהזכיר לי את
הסטודיו שהייתי רוקדת בו כשהייתי נערה.
על הרצפה היה מודבק דבק. לא דבק נוזלי אלא הנייר הזה
הסלוטייפ.
היו שלושה צבעים. אחד חום, אדום וירוק.
חלק היו מחוברים במסלול וחלק היו מחוץ למסלול.

מול הדבק היה חלק בלי זה.
שם ישבו 4 אנשים. הפסיכולוגית שלי ועוד 3 פסיכולוגים מומחים
כמו שהיא אמרה...

"רונית. תבחרי לך צבע אחד מתוך השלושה ותלכי עליו כל הזמן. רק
על הצבע שבחרת לא על שאר הצבעים." הוא אמר לי.
בחרתי בצבע האדום והתחלתי ללכת עליו.
ככה הלכתי כמה דקות.
ואז הוא אמר לי לעמוד רגע מנקודת המבט שלהם ולבחור לעצמי מסלול
עם כל הצבעים וכל הזמן ללכת עליו.
הלוך ושוב...

בחרתי מסלול די ארוך והתחלתי ללכת עליו.
עברתי על המסלול בערך 4 פעמיים ואז אחת אמרה לי:"עכשיו על
המסלול תעשי מין ריקוד כזה. התפתחות של משהו. נגיד מקטן לגדול,
מתינוק לזקן, מלאט למהר ועוד כל מיני כאלה..."

בחרתי מנפש רגועה לנפש לא רגועה.
לא יודעת איך אבל הצלחתי.
הלכתי על המסלול שבחרתי וכל פעם שהלכתי עליו שוב ראו כיצד אני
משתנה.
ואז הם אמרו לי ללכת על המסלול ולהתחיל לספר מה קרה באותו יום
אפל.

התחלתי ללכת על המסלול ולספר את הסיפור שלי.

"אחרי הצהריים התקשרתי לאביב. היינו אמורים להיפגש.
דיברנו ושאלתי אותו איפה ניפגש. הוא אמר לי לבוא לבית הקפה
באיזה רחוב שאף פעם לא שמעתי עליו. הוא אמר לי להיות שם בעשר
ורבע.
כמו תמיד הגעתי קצת באיחור אבל לאביב זה לא היה משנה.
הוא אהב אותי עם כל החסרונות שלי ואני אהבתי אותו." הדמעות
התחילו לצוץ בעיניי.

"אחרי הבית קפה רצינו ללכת לדירה שלו.
יצאנו בערך בשעה אחד עשרה וחצי." הסתכלתי בשעון כאילו שזה קרה
עכשיו. למרות שבדרך מסויימת הרגשתי כיצד זה שוב קורה לי.
המשכתי ללכת על המסלול. עיניי מרוכזות קדימה, מרגישה כאילו
המסלול הזה הוא המסלול של חיי. מסלול שלעולם לא מפסיק. לא משנה
מה תמיד אני ימשיך ללכת עליו ללא דרך לרדת ממנו. תמיד!

"יצאנו מאחורה כי הוא החנה את המכונית מאחורה.
היו שם כמה אנשים. נראה לי 5 בנים." הפסקתי לדבר ונעמדתי על
המסלול. באתי לרדת ממנו כשאחת מהמוחים באה אליי.

"רונית אל תוותרי. אל תרדי מהמסלול. תספרי לנו מה קרה! אם
לא... תמיד תהיי על המסלול ללא יכולת לרדת ממנו. תמיד תלכי על
המסלול הכואב עם כל הזיכרונות הכואבים והפצעים הפתוחים. ואם
תספרי הפצעים יגלידו ואת תרדי מהמסלול."

הבטתי בה בעיניים כואבות והמשכתי ללכת כשמבטי הולך קדימה.

"אני ואביב התעלמנו מהם. המשכנו ללכת. היינו כל כך מרוכזים
בעצמנו ובאהבה שלנו שלא שמנו לב אליהם....
הם באנו והסתגרו עלינו במעגל.
אביב ואני הסתכלנו עליהם ולא הבנו מה הם רוצים.
'אני רוצה את חברה שלך. היא נראית לי טובה לזיון!' אמר אחד
מהם." שוב עוצרת לרגע נותנת לדמעות ליפול על לחיי וממשיכה.

"אביב איים עליו שלא יעיז להתקרב אליי.
ואז הוא ועוד אחד באו לכיוון אביב.
אביב שם אותי מאחוריו והשלושה תפסו בי.
התחלתי לצעוק. הם לקחו את אביב ומול עיניי הם הכו אותו!!! הם
לקחו אלה והרביצו לו כל כך חזק... כל כך כאב לי כאילו הרגשתי
את זה. כאילו הם הרביצו לי... אבל זה לא הספיק להם. הם היו
חייבים ממש להכאיב לו... אז הם לקחו את הסכין... הן לקחו את
הסכין..."

עצרתי. עצרתי כדי לנשום.
בשביל לנגב את דמעותיי ולחשוב שוב לפני שאני ממשיכה לספר.
רציתי לרדת מהמסלול ולא לחזור אליו שוב.
הורדתי את הרגל אבל שוב היא באה אליי החזירה את הרגל שלי
למסלול ואמרה לי:'את חייבת להמשיך.. את חייבת! למענך ולמען
אביב!'
המשכתי ללכת.


"הם לקחו את הסכין וחתכו לו את כף היד!!! את כף היד שלו שהייתה
מלטפת את גופי בלילות. את כף ידו שהחזקתי לפני כמה דקות!
הם חתכו את פניו ואז... ואז הם לקחו את הסכין ופשוט חתכו אותו
בגרון. הדם שלו לא הפסיק לזרום על רצפת הרחוב.
ואני בכיתי... בכיתי עליו...
והם... להם זה לא הספיק.
'עכשיו מתוקה שלי... בואי שאני יבדוק עד כמה את טובה לזיון!'
אחד מהם אמר לי."

ושוב עצרתי. עצרתי כדי לשכנע את עצמי שהוא לא נמצא לידי.

"הם זרקו אותי על הרצפה ליד גופתו של אביב ואנסו אותי!
הם קרעו את בגדיי וחיללו את גופי.
ואני רק בכיתי... בכיתי על עצמי ועל אביב.
ואחרי שכל החמישה אנסו אותי הם עזבו...

ואני נשארתי עם בגדיי הקרועים על הרצפה הרטובה מהגשם ליד גופתו
של אביב.
לא יכולתי לצעוק או לדבר.
רק בכיתי בשקט ואמרתי בלחישות:'לא אביב...'"

הפסיכולוגית שלי והפסיכולוגית השנייה התחילו לבכות.
ואחרי שסיפרתי את הסיפור שלי המשכתי לבכות.
וירדתי מהמסלול.

הפסיכולוגים ניסו לשכנע אותי לספר את זה למשטרה בשביל שייעצרו
את מי שעשה לי את זה.

לא הייתי מסוגלת לספר את זה שוב.
לא הייתי מסוגלת לחוות שוב את החוויה הנוראית הזו.
למזלי אחד הפסיכולוגים הקליט את השיחה ובהסכמתי הוא הביא את זה
למשטרה.


עכשיו הבנים האלה בכלא למאסר לכל החיים.
ואני... אני סוף סוף ירדתי מהמסלול...







            מוקדש לרונית. (הסיפור לא אמיתי....)
            תודה על הרעיון...
           בלי לדעת נתת לי רעיון מושלם!