קראו לה מור, היא הייתה היחידה שבאמת אהבתי, אמרתי שהיא לא
תהיה כמו כל האחרות, שהפעם אני לא אמשוך את זה עד שנהיה ידידים
ואז לא יצא מהקשר שום דבר.  אז בעצתו ובתמיכתו של חברי, דיברתי
איתה ואמרתי שאני מחבב אותה ואם היא רוצה קשר, היא אמרה שהיא
חייבת לחשוב על זה, אבל משום מה בקולה הייתה התרגשות שגרמה לי
להרגיש פשוט "אל-מלנכולי". כל היום הלכתי עם חיוך על הפרצוף
ופשוט לא הצלחתי להסתיר אותו וגם לא בהכרח רציתי להסתיר, הגעתי
הביתה סיפרתי לחברים את הבשורה המשמחת, הרגשתי פשוט נפלא לבסוף
לאחר בערך שבע שעות התחיל להימאס עליי המחשבה הרצינית שהיא
משקיעה בנושא זה וביקשתי מחבר להתקשר אליה כאילו בלי קשר אבל
החבר האהבל התקשר מהבית שלי אל הפלאפון כך שהיא זיהתה את המספר
היא דיברה איתו קצת ואז ביקשה אותי (ממש תודה יותם) דיברנו
בקלילות ואז הרגשתי כמו בהתקף לב האם באמת שמעתי את מה שהיא
אמרה היא אמרה משהו על זה שהיא אמרה משהו לחבר שלה ולא נראה
שעכשיו הדבר הכי טוב לה זה חבר למרות תחושת המחנק האדירה בגרון
העברתי את המסר שזה בסדר מבחינתי (כן בטח) החלפנו ברכות
להתראות מחר. התיישבתי בחדר, נשכבתי על המיטה, הדלקתי קטורת
וסיגריה וחשבתי...

איזה אירוניה, זה היה יום האהבה.