"אני מצטער... לא התכוונתי לפגוע בך...
תסלחי לי..."




הכל התחיל בקיוסק הישן, בעל הקיוסק תמיד היה האור והאושר
בקיוסק החמים במרכזה של העיר האפלה, ובסימטא הצרה והחשוכה.
הקיוסק היה מול חנות הספרים של ארינה, עולה חדשה ממה שהיה פעם
ברית המועצות, אינטלקטואלית אמיתית שאהבה ספרים, היא ובעל
הקיוסק פתחו את עסקיהם כמעט באותו זמן לפני כ- 15 שנה, מאז הם
תמיד בילו ביחד בהפסקות או בזמן כשהעסקים היו חלשים, ותמיד
כשירד גשם היא באה לקיוסק והם שתו שם ביחד קפוצ'ינו ממכונת
הקפה של בעל הקיוסק.

הוא היה נשוי כבר כמה שנים, וחי נשואים וטובים, שני בניו למדו
בבית הספר היסודי שהיה קרוב לקיוסק וכל הפסקה הם באו לשם עם
חברים, אולם הכל החל ליפול כשהגורל התערב - אישתו נרצחה על ידי
שודדים כשבאה לבקר אותו בדרכה לקיוסק; הסמטאות תמיד היו מקום
משכנם של רוע וסכנה. כשנה לאחר מות אימם אצל אחד הילדים התפתח
סרטן לוקימיה ולשני התגלו בעיות לב, הם מתו בהפרש של חודשים
ספורים.

מאז, ארינה ובעל הקיוסק התקרבו יותר ויותר ובעל הקיוסק התאהב
בה, היא הייתה מלאת חיים ושמחה תמיד, העיינים הירוקות שלה נצצו
מבעד לחשכה של הסמטא. בזמן האחרון כבר כמעט ולא הגיעו לקוחות
לקיוסק, ובעל הקיוסק התקרב לפשיטת רגל ונכנס לדיכאון, הוא ראה
בארינה את האור שבחייו.

יירדה סופה אל העיר והביאה איתה גשם חזק ושחור, בעל הקיוסק
קיווה כי הגשם והקור ירעננו אותו, וידחפו אותו לגשת אל חנות
הספרים של ארינה, ושיצא מהדיכאון שהוא שרוי בו, הוא יצא מן
הקיוסק ונכנס לחנות הספרים. ריח של בושם מילא את האוויר והיה
שם חם ונעים. בחוץ הסערה רק החריפה, וברקים הרעישו את השמיים
בתדירות גבוה יותר, הגשם החזק איים לחלחל מן הגג והקירות
ולשבור את החלונות, אבל הם עדיין עמדו.

בעל הקיוסק ישב איתה בפינת הקריאה של חנות הספרים, עליהם טיפסו
והתכרבלו בהם שני החתולים שלה, לבנים כשלג עם עיינים ירוקות,
הם חיממו את לבבותיהם, ודחפו אותו לבקש את ידה, כך עשה. באותו
זמן הכה ברק בעיר וחשכה נפלה עלייה, העלטה הכניסה את
האינטימיות ללבבותיהם של בעל הקיוסק וארינה, אך השלתה את בעל
הקיוסק בלחשוב שארינה מעוניינת; ארינה, בעלת חנות הספרים הייתה
נשואה, בעלה עדיין חי ברוסיה, וחוסך כסף לעלות לארץ, כך הסבירה
לו.

בעל הקיוסק שקע בדיכאון חשוך יותר, אפל יותר, הוא מרח את
הדמעות מפניו ויצא מחנות הספרים, הגשם השחור שטף ממנו את
המצפון, הוא איבד את היכולת להבדיל בין טוב לרע. שיא הסערה
עדיין לא הגיע, אבל הוא קרב. בעל הקיוסק חזר לחנות הספרים,
ותפס את החתולים הלבנים, הוא עמד ללא תזוזה כמה שניות, חושב
איך להרוג אותם, וראה בזווית עייניו את מכונת הברד מחוץ
לקיוסק.

ארינה המבועתת צפתה בנעשה מהחנות שלה, היא בכתה ובכתה.
בעל הקיוסק לא התכוון לפגוע בהם, הוא ביקש את סליחתה, עדיין
רועדת ופוחדת, כעבור זמן מה היא סלחה לו. הוא עדיין היה
בדיכאון שרק החשיך והאפיל. הגשם נרגע, הוא יצא החוצה, וקיווה
שהרוח הקרה תרענן אותו, אך היא בגדה בו וקיררה את ליבו, בעל
הקיוסק חזר פנימה לחנות הספרים והתפרץ על ארינה,
"זונה! בוגדת! אלי לא מתייחסים כך!" הוא צעק וקילל, לבסוף כף
ידו הימנית התכווצה לאגרוף שנחת בבטנה, ארינה התקפלה והאדימה,
ונפלה אל הרצפה, כעבור שניות ארוכת היא נשמה שוב וצבעה חזר
ללבן חיוור.

הסערה כבר עברה את שיאה ועברה לה מן העיר, וערפל בוקר שהזדנב
לו מאחורי הסופה הגיע לעיר וכיסה את הרחובות ואת הסמטאות. בעל
הקיוסק חש בסופה שעזבה ויצא החוצה מן החנות החמה והנעימה, אולם
הערפל בגד בו, וערפל את מחשבותיו. בעל הקיוסק הבעיר באש את
הקיוסק, מפעל חייו, מתהום הדיכאון שאליו הוא נפל כבר לא הייתה
דרך לצאת. בעל הקיוסק אחר כך חזר אל חנות הספרים של ארינה,
ורצח אותה. הוא ישב והסתכל על גופתה מוטלת על השטיח, עד שהשמש
הגיחה מעל הרחובות, קרני השמש חדרו מן החלון וחיממו את ליבו,
הוא ראה את ארינה וקרב אליה...

"אני מצטער... לא התכוונתי לפגוע בך...
תסלחי לי..."