אוגוסט 1998, מספר ימים לאחר יום הולדתי ה-19, הוריי טסו לפנות
בוקר לשבוע חופש בקפריסין ואני, שנסעתי עם אחי כדי להביאם אל
שדה התעופה, לקחתי חופש מהצבא בבוקר שלאחר מכן.גם אני צריך
חופש.
יום חמישי בבוקר, מתעורר לבית שומם, הכנתי ארוחת בוקר מושקעת
ושמתי פעמיי אל חוף הים של נתניה, לתת מעט צבע לגופי הכחוש
וחסר הצביון.
כעשר דקות הליכה מהחוף המרכזי והצפוף של נתניה, חוף סירונית,
ממתינה רצועת חוף קצרה ודי מיותמת רוב הזמן, סיבה מספיק טובה
לקהילת ההומואים באזור לטעון בעלות על החלקה. אמנם, גם "ימים
לחוצים", לא מדובר ביותר משבעה או שמונה הומואים מסיירים בין
הסלעים, עם ספידו צמוד ושנים ארוכות ובודדות הניבטות מבעד
לעיניהם החרמניות.
הגעתי לחוף, שהיה שומם למדי. שכבתי וקראתי ספר כאשר כל עמוד
ימני שלו אני מבלה בשיזוף הגב וכל שמאלי- את הבטן.
רחוק אם כי לא יותר מדי רחוק, עמד בחור בתוך המים, מכנסוני ים
שחורים לגופו, עומד ומתעסק עם עצמו. פחות במובן המיני ויותר
במובן האנתרופולוגי. די לא היה ברור לי מה הוא עושה.
לאחר ארבע שעות קופחות במיוחד, אספתי את חפציי והתחלתי לחזור
הביתה, חולף על פני הבחור, שהפעם עמד ליד שמיכת הים שלו הפרוסה
על החול, ובאקט כמעט קיבוצי נפנפתי לו לשלום.
" מה, כבר אתה הולך?" הוא שאל אותי. ניגשתי אליו, הצגתי את
עצמי, והוא את עצמו, משה היה שמו. לאחר שיחה קצרה הבנתי
שהתיישבתי ליד מישהו שבקלות יכול לקחת את הערותיי הציניות/
מתחכמות ואת לשוני החדה ולשספם בהינף מילה אחת שלו.
הוא היה בחור שזוף, שנות השלושים במוקדמות לחייו, לא מגולח,
לשון משורבבת ודליי חול מלאים בשארם.
אינני רואה נסתרות אך לאחר כמה הכרויות מוזרות בחיי, ישנם
אנשים שאני יכול לזהות נקודות אופי ופיסות היסטוריה של חייהם
לאחר שיחה קצרה עמם. לאחר כמה עקיצות הדדיות וכמה אמירות
נוראיות מכיוונו, שאלתי אותו אם היה מ"כ בצבא. צורת ההתבטאות
הספק סקסית ספק לוזרית כל כך הייתה מוכרת לי מחודש טירונות
תמים בבט"ר ניצנים.
ואכן צדקתי, הוא היה מ"כ בנ"מ. במידה  ואתם חושבים שייתכן והוא
המציא זאת בפניו אז תהיו כולכם סמוכים ובטוחים ששלושה ימים
לאחר מכן, עת חזרתי לבסיסי, בדקתי עליו כל פרט אפשרי, וגם את
פרט זה, בתקשורת הצה"לית המופלאה.  
לאחר שהבנו ששנינו הכברנו במילים, עברנו למעשים. אני הוא
ושמיכת הים שלו.
לאחר גיפופים ארוכים ידי ליטפה את עורפו. "אתה צריך כבר להסתפר
או לפחות לגלח את העורף" אמרתי. אחר כך אני מתפלא מדוע בחורים
בורחים לי עוד בטרם הסתיימה הפגישה הראשונה.
"יש לי מכונה בבית," ענה בנון שלנטיות של סרטי פילם-נואר "
רוצה לבוא לגלח אותי?"
תוך פחות משעה, לאחר שעברנו דרך ביתי המיותם כדי לקחת לי בגדים
להחלפה, הגענו לביתו הקטן והמושכר בפאתי כפר-יונה.
מיותר לציין שבסוף לא גילחתי את עורפו.
לאחר שאני והוא הבנו היטב כי מין רגיל די משעמם את שנינו
ביקשתי ממנו שיוריד מהארון העליון שלו את מדי המילואים שלו
ויילבש אותם. ההמשך די ברור.
הוא לבש אותם, כפתורי החולצה פתוחים אך היא אינה מוסרת מעל
גופו, הוא רוכן מעלי ובטון מיליטנטי מפעיל עלי לחץ פיזי מתון.
מהר מאוד, לאחר כמה נשיקות אסורות שלי עם המ"כ הדמיוני שלי,
הוא מתלונן על כך שזיפי הזקן הקצרים שלי עוקצים אותו. אני,
חייל בחופש מהצבא (האמיתי), לא ממש מעוניין לגלח זיפים קצרצרים
גם בחופשתי, וכך אמרתי לו. הוא לא קיבל את זה טוב ואמר לי שהוא
הולך לשבת במגורי הסגל, קרי הסלון מול הטלוויזיה, ולהמתין שם
עד שאחשוב טוב על הנושא ואסכים להתגלח.
שכבתי על המיטה, בחדרו החשוך, חיכיתי לו שיחזור מ"מגורי הסגל"
מצויד בתאווה חייתית. כנראה שהוא היה מאומן המשחק זה יותר ממני
כי אני  הוא זה שאחרי כרבע שעה צעדתי לתוך "מגורי הסגל", עירום
עם מבט מתחנן וביקשתי שיביא לי סכין גילוח.
לאחר שהתגלחתי שבנו אל המיטה והמשכנו את התמרונים הליליים עד
שעת לילה מאוחרת.
למחרת חזרתי לביתי באשליה שכל הציפורים ברחוב מצייצות רק
בשבילי. משה, משה, משה, משה חזרתי על שמו פעם אחר פעם.
ויום לאחר מכן שבתי לביתו, אל אשליות אידיליה מתוקות אותן
אימצתי לחיקי. גם הוא אימץ כמה כאלו, אלא שאשליות האידיליה שלו
היו "מעט" סדיסטיות.
כשהוא מכין ארוחת ערב, עליי לשטוף את הכלים בהם הוא השתמש
במהלך בישול הארוחה בטרם אני מתיישב לאכול אותה. אם הוא זה
שמכין, אז אני הוא זה ששוטף. שיתוף פעולה. הגיוני, לא?
כשאני מכין ארוחת ערב, עליי לשטוף את הכלים בהם השתמשתי המהלך
בישול הארוחה בטרם אני מתיישב לאכול אותה. אם אני מכין, אז אני
הוא גם זה ששוטף. לא עושים חצי עבודה. הגיוני גם כן.
כמובן, הפסטה הרי מתבשלת במשך 12 דקות ואת הרוטב אין צורך
לערבב מדי דקה, כך שיש לי גם זמן להכין את השולחן. ואסור לשכוח
את מטחנת הפלפל השקופה.
פשוט מאוד. כשהייתי מגיע אליו אחרי הצבא, שעת הארוחה בדרך כלל
הייתה  נגררת לשמונה ובשמונה יש חדשות בטלוויזיה, ומאוד חשוב
לו לצפות בהן. הגיוני עוד יותר.
כבר ציינתי שיש לי בעיה עם בני זוג האוחזים בדעות פוליטיות
ימניות מוצקות? זאת לא בגלל שאני איזה שמאלני קיצוני אלא בגלל
שהימניים שאני הייתי איתם (ואלוהים יודע שיש הרבה הומואים
ימניים, בניגוד לסטריאוטיפ השמאלני הרווח), משום מה תמיד גררו
את המריבות שלנו למישורים מגוחכים מיותרים אך מעל הכל -
כואבים. משה יושב מול הטלוויזיה, משה רואה את עראפת, משה לא
אוהב את עראפת, משה לא אוהב גם את העם הפלסטיני ואני - בסך הכל
רוצה להעביר ערב שקט.
"למה אתה לא אומר כלום על המצב?" היה שואל אותי משה. כשהייתי
אומר לו את דעתי לגבי הנושא, מנוסחת בעדינות עד כמה שאפשר,
מבלי לאפשר את היווצרותה של מלחמת עולם שלישית, הוא היה מתחיל
עם זה שאני שמאלני מתיפייף, הולך כל הזמן לסרטים בסינמטק, לא
אכפת לי מהמדינה וחשוב מכל - ילד קטן ומושתן.
פעם אחת לא הספיק לו. שוב היה שואל  " למה אתה לא אומר כלום על
המצב?" ואני, שהפעם החלטתי פשוט מאוד לשתוק, זכיתי שוב למחמאות
כגון שמאלני מתיפייף, הולך כל הזמן לסרטים בסינמטק, לא אכפת לי
מהמדינה וחשוב מכל - ילד קטן ומושתן.
מיותר לציין שבשלב ההוא של היחסים הייתי מאוהב בו כל כך וכל
השפלה שלו עשתה אותי קטן יותר ויותר.
טרם עבר לכפר יונה, גם משה היה הומו תל אביבי, אלא שהאבטלה
והמצב הכלכלי הביאוהו לעבור לישוב קטן, זול ומנותק זה.
גם מצב הנפשי היה די רעוע באותה התקופה. מצא עבודה, פוטר ממנה,
מצא עבודה נוספת וגם ממנה פוטר. " אל תשאל אותי מה העניינים,"
אמר יום אחד " כל פעם שאני מספר לך על עבודה חדשה שלי, מפטרים
אותי. את עושה לי עין רעה והורס לי הכל". מה עדיין עשיתי שם,
למה לא נסתי על נפשי משם? לא יודע.
בשלב מסוים, אחרי כמה שרטונים נוספים עליהם עלתה סירתנו
הסרוחה, הוא אמר לי שזה לא ילך בינינו ושעדיף לסיים את כל
הסיפור. "אתה צודק" אמרתי לו והמשכתי בשלי, מאמין שעמוק אי שם,
יש בכל זאת סיכוי לשנינו, אני אסעד אותו החוצה ממצבו הנפשי
הרעוע והוא יהיה שלי לעולמים.
האקס המיתולוגי של משה היה בחור רעוע לא פחות, עם כסף וחיים
והרבה הרבה סמים קשים. משה, "הקדוש המעונה", נלחם על להוציא את
אהובו מתסבוכת הסמים, הצליח ונכשל, עד שלבסוף הרפה ושכח, אם כי
לא לגמרי. האקס הזה, שמו ומצב הרוח שהיה נוסך על פניו של משה
כל אימת שנזכר בו, ריחף בקביעות מעל ספת הטלוויזיה. טלנובלה.
עד שיום אחד, כבר לא זכור לי מתי ואיך, חזר האקס לכותרות.
עוד מריבות, עוד הטחות אשם, עוד יצרים סדיסטיים, וכמו עליסה
בארץ הפלאות, גם אני חזרתי למלוא גובהי והבנתי על בשרי את שהוא
אמר לי כל אותו הזמן -  זה לא ילך בינינו.
בלי חרטות, בלי יותר מדי כאב לב, עם מעט אהבה שעוד נותרה בי
אליו, הרמתי את קולי, אמרתי דעותיי בטון שלא היה אחד ברחובות
כפר יונה שלא שמע, נישקתי אותו על הלחי (ממש הוליווד) והלכתי.