ושוב הוא מתכופף אליי, לנשק לי. האמת אין לי מה להתלונן, אני
נהנת מזה בדיוק כמוהו. אבל הפעם זה שונה, הנשיקות שלו מורעבות,
נזקקות, רוצות יותר. הידיים שלו מתחילות לטייל על הגוף שלי
ואני נכנסת פתאום לפאניקה, דוחפת אותו הצידה.
"עומר, מה זה?" אני שואלת בקול הכי תקיף שאני מצליחה לגייס,
ובאותה שניה כבר מצטערת שהפסקתי את זה.
"מה זה מה?" הוא מיתמם מזכיר לי עם מי אני מתעסקת פה.
"מה שהולך פה עכשיו. אין לי שום כוונה להמשיך כרגע ומחר לראות
אותך תולה עייני עגל ביעל", יש גבול גם לעליבות שלי, לא ככה?
פגעתי בנקודה רגישה מסתבר, כי העיניים שלו מביעות כל כך הרבה
כאב. "אין יעל, יש רק אותך" הוא אומר לי, אבל העיניים... אני
רוצה לומר עוד משהו אבל עומר משתיק אותי עם נשיקה. הקול הקטן
צורח לי בתוך הראש, שזה לא בסדר, שאני צריכה לפקוח עיניים. אני
מתעלמת ומשאירה את העיניים סגורות, אחרי הכל זה עומר, הבן אדם
שאני מאוהבת בו כבר חודשיים וכל מה שאני מקבלת זה פירורים שיעל
(כן חברה, לא חברה תלוי במצב רוח - שלה כמובן) משאירה.

זה נמשך שבועיים, אני בעננים. הפסקתי לקרוא בעיניים שלו,
המשכתי לעצום את שלי והקשבתי לקול שלו, להבטחות. 24 שעות נשמע
מוגזם, אבל חוץ משש שעות של לימודים היינו כל הזמן ביחד, כל
הזמן.

אני מתעוררת ומרגישה דמעות יורדות על הבטן שלי. אני נשענת
ומנסה לנשק לו, הוא נרתע. אני הולכת על גישה שונה ושואלת בשקט
"מה קרה?", מנסה לחזור למקום הישן שלי, הידידה. לא ממש אפשרי
בהתחשב בכך שאנחנו שוכבים ערומים וחצי חבוקים על המזרון בחדר
שלו.
"לדעת את האמת זה דבר אחד, לפעול לפיה זה דבר אחר" הוא אומר
ואני מבינה את המשמעות האמיתית של השבועיים האחרונים, יעל בחרה
ביניב. ועומר, מיואש, בחר בי במקום באלכוהול.
"אז זו הייתה טעות מבחינתך?"
"לא, אבל זה לא יחזור" הוא מתרומם נושק לי על המצח וקם
להתלבש.
"נועה" אין לי כח לענות, או רצון, אבל הוא ממשיך בכל זאת "אני
התכוונתי למה שאמרתי לך - יש רק אותך".
פקחתי עיניים והסתכלתי עליו בפעם הראשונה בשבועיים האחרונים.
"אז למה זה הסוף?" את השאלה אמרתי בקול רועד אבל את התשובה
קראתי בעיניו.