"אתה בטוח שלא קר לך?" היא שאלה, כששכבה עלי עירומה, רועדת.
"הרי כפות הידיים שלך קרות, והרגליים שלך ממש קפואות!"
"תראי," ניסיתי להסביר, וידעתי שהיא לא תבין. "אני שומר את
החום בפנים. כל טיפת חום שאני קולט, אני מכניס אותה עמוק עמוק
לבטן. וככה, כשקר נורא בחוץ אני משחרר מולקולות קטנטנות של
חום, אחת-אחת, מבפנים כלפי חוץ. ככה אני מתחמם. אבל עד שהן
מגיעות החוצה, הן כבר איבדו כל טיפת חום שהייתה בהן בחימום
השכבות שמתחת לפני השטח. מבחוץ זה אולי נראה כאילו אני קר, אבל
בפנים - אני יותר חם מהשמש."

היא עזבה כי נהיה לה קר מידי. אפילו בימי הקיץ הלוהטים של חודש
יולי, כמעט שאפשר היה לראות את שכבת הכפור הלבנה מצטברת עלי.

בזמן האחרון אני משחרר את המולקולות החוצה בזוגות. לפעמים
אפילו בשלשות. ככה הן גם מצליחות לשמור קצת חום כשהן יוצאות
סוף-סוף החוצה, וגם הן כבר לא כל-כך בודדות. אני עדיין לא מעלה
אדים, אבל כבר מזמן לא ראיתי את הכפור הלבן.

בזמן האחרון לפעמים קר לי.