היא לא בכתה כשחברה שלה נהרגה.
היא בכתה כשנשפכה לה קולה על החולצה.
היא לא בכתה כשחבר שלה בגד בה.
היא בכתה כשמכונת הכביסה התקלקלה.
היא לא בכתה שכלבה האהוב, ג'וני, נדרס.
היא בכתה כשלא היה חלב לקפה.

מיכל הייתה בוכה משטויות, מכל דבר קטן. לא סתם בכי, בכי
תמרורים.
מסרטים עצובים, מכתמים, מדברים שהתקלקלו או סתם כי נגמר לה
משהו במקרר.
כשהיא הייתה מתחילה לבכות לא היה אפשר לעצור אותה, וזה היה
בלתי אפשרי לנחם אותה.
מה תגיד לה? מחר נקנה עוד אבוקדו? בסך הכל הייתה לך אבנית
במכונת הכביסה, הנה אין?
אבל מדברים באמת גדולים, האסונות שגורמים לך לעשות הרים מטישו,
מהדברים האלה היא לא הייתה בוכה.
היא הייתה מתחרפנת. משתגעת, אבל לא בוכה.
היא הייתה מנקה. לא רק אצלה, אצל כולם ובעיקר אצלי.

כשחברה שלה נהרגה בתאונת דרכים, היא עיצבה לי מחדש את הדירה.
עבדה על זה יומיים, ישנה אולי שעתיים בלילה.
הזיזה דברים, הדביקה שטויות על הדלתות, עבודה מושקעת.
כשהיא גילתה שהחבר שלה בוגד בה, היא הבריקה לי את הדירה. ניקתה
מאחוריי האסלה, עשתה פוליש לריצפה. היא אפילו ריססה נגד
ג'וקים.
שהכלב החמוד שלה נדרס, היא מיינה לי את הארון לפי צבעים וסוג
הבגדים. בגדים ליציאה למעלה, בגדים סתם לבית בצד ימין ובגדים
לכדורגל בצד שמאל.
אבל בכי? גורנישט, נאדה. אפילו לא דמעה אחת מסכנה.
היא הייתה שותקת ומנקה. לא בוכה, לא מתקשרת, מבט זגוגי אך
מרוכז בעיניים.
בדרך כלל כשהיא הייתה מתחילה לנקות הייתי יוצא מהבית, הייתי
משתגע.
בדרך כלל הייתי הולך לקנות חלב, שיהיה לקפה, שלא תבכה.

אני מאוד אוהב אותה, אנחנו החברים הכי טובים, ביחד כבר שנים.
אבל הדבר שאני הכי אוהב, זה לראות את הבית שלי מבולגן...