דן הסתובב בכל רחבי העיר כבר כמה שעות בניסיון לחפש מטבעות
ישנים. בדואר, אמו הבטיחה לו שישמחו לתת לו את המטבעות הישנים
שלהם שם, הוא עמד בתור בערך עשר דקות, מתבייש להסתכל על האישה
השמנמנה בבגדי הספורט הבלויים והאיפור הצבעוני, היא שעמדה
מאחוריו, ובוודאי לא קדימה אל עבר הסבא המזוקן בחליפה המקומטת,
שהסתכל עליו בעיניים עצובות כל פעם שדן העיף מבט למעלה, מעבר
לגבות של האנשים הבאים בתור, מנסה לראות עוד כמה זמן יוכלו
לקבל אותו. בסוף כשהגיע תורו והוא משך את עצמו למעלה מספיק
גבוה כדי לדבר עם הפקיד, התברר שהם לא מחזיקים מטבעות ישנים.
דן רצה לשאול אותו איפה הוא יוכל למצוא כאלה אולי, אבל הוא
הרגיש בנשימתה של הגברת מאחור וחשב שהיא עומדת לתפוס אותו
בחולצה מאחור, ולכן מלמל תודה לפקיד, הסתובב וברח בראש מכופף
מטה, כמעט מתנגש בילד הגדול יותר שנכנס עם אמו לסניף.

אחרי הדואר הוא לא ידע לאן ללכת, לכן הלך למוכר הגלידה האהוב
עליו, הבחור הנחמד שתמיד מוכן למלא גביעי גלידה בחינם כשהבוס
שלו לא מסתכל, לפחות זה מה שדן שמע מהחברים שלו, הוא עצמו אף
פעם לא חשב על לעשות משהו כזה, ותמיד היה מוציא את הכסף ומחזיק
אותו חזק ביד כשהתקרב אל בחור הגלידה. הפעם לא היה לו כסף,
"כסף זה מה שאני מחפש, לא מנסה לבזבז" אמר לעצמו בנימה שמאוד
הזכירה לו את אביו, כשזה מדבר עם אמו במטבח, בארוחות הערב
המאוחרות. ומכיוון שכסף זה מה שהוא חיפש ולא רצה לבזבז, החליט
באומץ ללכת אל המוכר ולבקש ממנו גלידה.
הוא ידע. הוא יודע. דן הרגיש שהמוכר יודע שעכשיו הוא יבוא,
יחייך ויבקש גלידה, אבל הוא גם הרגיש שהמוכר מבין שהוא לא יודע
איך הוא יעשה את זה, ובגלל זה הוא מחייך עכשיו חיוך כל כך
גדול, שקצת מזכיר את הכרית עם הפרצוף המחייך, שיש לו בבית. דן
נעמד מול המוכר, עם הבעה לא-ברורה על הפנים, שאותה לא העיז
להפוך לחיוך ברור מדי. המוכר הסתכל בו פעם נוספת ואמר "חם מדי
בשביל להסתובב בלי גביע של גלידה...". דן פתח את העיניים שלו
עוד קצת ובסוף בלע קצת רוק, ובקול משובש אמר "אהא". המוכר חייך
ונתן לו את הגלידה שהחזיק ביד מאז שראה אותו מתקרב.
דן לקח את הגלידה והמשיך לעמוד בהיסוס. המוכר קרא לו לעלות
למדרגה שבעזרתה עולים לדוכן שלו והתיישב לידו. לאט לאט הם
התחילו לדבר ודן סיפר לו שהוא מחפש מטבעות ישנים. כששמע המוכר
על מה שהוא מחפש,  הביט לרגע למעלה כמו מנסה להיזכר, לכמה
שניות, ואז הביט בדן ואמר "אני חושב שאני יודע איפה תוכל למצוא
כמה מטבעות נפלאים באמת, בתחנת הרכבת... אתה יודע איפה היא
נמצאת, נכון?". דן חשב כמה שניות ועמד לפתוח את הפה כדי לומר
שכן, כשלפתע שמעו צעקה, "איפה אתה לעזאזל, אתה לא רואה שיש לנו
לקוחות... מה אני צריך לעשות כאן הכל בעצמי?", הצעקה גרמה
למוכר הגלידה לקפוץ על הרגליים שלו ולחזור אל הדוכן כדי למכור
גלידה לאישה רזה משונה והבן החיוור שלה. דן עדיין ישב על
המדרגה מתלבט בין לעשות את עצמו קונה עוד גלידה או לברוח משם.
אחרי שפשפש בכיס ונזכר שוב פעם בקול של אבא שלו ובזה שמטבעות
הם המטרה הפעם, חמק בשקט אל מאחורי הדוכן והלך משם במהירות.

דן הגיע אל תחנת הרכבת בדיוק כשאחת הרכבות התקרבה, הוא נעמד
והסתכל בה בפליאה, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא רואה רכבת מחוץ
לסרט או תמונה מצוירת. כמו מפלצת ענקית ואיומה היא בלעה
במהירות את כל הצד השני של התחנה, והחלה להיעצר.  אחרי כמה
שניות היא בלמה בפעם האחרונה ונרתעה מעט אחורה. הדלתות נפתחו
ואנשים מיהרו החוצה עם התיקים שלהם, צועקים ומנופפים בעיתונים.
הם חלפו על פניו של דן בחיפזון, עברו דרך הדלתות הגדולות של
התחנה ונעלמו, הרכבת החלה לזוע מעט, לצבור מהירות ובסוף החזירה
את הצד השני של התחנה למקום.
התחנה חזרה פחות או יותר לשקט שהיה בה כשדן נכנס באיטיות דרך
השערים הגדולים.

"מה עכשיו?" חשב לעצמו.
לפתע מחשבה קטנה קפצה משום מקום אל ראשו, "הוא מוכר גלידה...
אולי הוא התכוון לחבר שלו שעובד כאן ומוכר גלידה, או משהו
כזה...". ברצינות ובשיטתיות דן הסתובב והתחיל לכסות כל דבר
בתחנה במבטו, החל מהשערים, השעון הגדול, לוח הרכבות, האיש
האפור בפינה, השומר, הספסלים ובסופו של דבר קיוסק קטן, פניו אל
המסילה.
הוא התקרב אל הקיוסק, חושב על מה שהוא עומד לשאול, נעצר לכמה
שניות כדי לעשות את עצמו מחכה לאמו שלו, חשב על שאלה ודילג אל
הדלפק שהיה מספיק נמוך כדי שלא יצטרך למשוך את עצמו מעלה.
"אתה מכיר אולי את המ..." הוא הפסיק באמצע המשפט בגלל שהמוכר
הסתובב והתברר כבן-אדם מבוגר, קירח ולא מגולח, עם פנים צרובות
משמש וכמה שיניים חסרות. המוכר הסתכל עליו כמה שניות, בזמן שדן
המשיך לעמוד עם פה לא לגמרי סגור, לא מסוגל להיזכר בדיוק במה
שהוא עמד לשאול.
המוכר חייך בסופו של דבר, העיניים שלו התנצנצו קצת והוא שאל
"את המ... המדאם מריאניטה טיחואנה בוק, הזמרת הספרדייה
המפורסמת ושלושת הכלבים שלה, שעומדים מאחורייך ברגע זה, אותם
אתה מחפש?"
דן הסתובב במהירות אחורה וראה רק את הצד השני של התחנה, עומד
שקט במקום שבו הרכבת השאירה אותו. הוא הסתובב בחזרה וראה את
המוכר מחייך עוד יותר. דן גם חייך ו"לא" צרוד ושקט יצא ממנו
בזמן שהוא מתבונן במוכר כבר בלי פחד, מחכה לדבר הבא שיאמר.
"אז מה אתה כן מחפש, אדון צעיר?" שאל המוכר.
"מטבעות... ישנים" הודה דן.
המוכר שאל אותו בעליזות "ולמה אתה חושב שיש מטבעות ישנים
בקיוסק קטן בתחנת הרכבת?".
דן השיב "כי, כי דיברתי עם מוכר הגלידה והוא אמר שיש מטבעות
ישנים בתחנת הרכבת...". המוכר חייך שוב ואמר "כן, את זה שדיברת
עם מוכר הגלידה אפשר לראות לפי החולצה שלך-", דן ניסה לנגב את
הכתם של הגלידה שטפטפה בטעות על החולצה עם הרוק והשרוול, אבל
זה אף פעם לא עבד והוא רק הרחיב את הכתם ועשה לו צורה מצחיקה
ועכשיו הוא היה נורא נבוך, "-אבל למה הוא אמר שיש לנו כאן
מטבעות ישנים, אני ממש לא מבין. מצטער, אדוני הצעיר, תצטרך
לחפש את האוצרות שלך במקום אחר... אלא אם כן אתה מוכן להסתפק
בסוכרייה?". דן נדנד ראשו בעצב ואמר שוב "לא", "תודה רבה"
הוסיף, הסתובב אחורה והלך לכיוון השערים.

בדרכו לשערים, הלך עצוב ומיואש, "אוף, עכשיו אף פעם לא אמצא את
המטבעות האלה... זה היה רעיון טיפשי בכלל, לא הייתי צריך
להקשיב לאימא, למה לי אוסף מטבעות?... אני פשוט אלך ואתקשר
לדני, אולי הוא ירצה לבוא אליי לשחק במשהו...". הוא הבין לפתע
שאחד הקולות של התחנה חזק מהשאר והרגיש שהוא מכוון אליו. הוא
נעמד והסתובב סביבו מנסה לאתר את מקור הקול. כשלא הצליח למצוא
שום דבר עמד להמשיך הלאה, כאשר שוב שמע את הקול והבין שהוא
נובע מלמטה. הוא הביט וראה את האיש האפור סוגר את הפה. הוא
התבונן בו בחשש כמה שניות כשהאיש אמר שוב "אתה מחפש מטבעות
ישנים, נכון?". דן נדנד ראשו. "אני חושב שאני יכול לעזור לך
במשהו קטן... רוצה להתקרב ולראות?... בוא, אני לא אפגע בך.".
דן הביט שוב באיש האפור וראה עכשיו בבירור שהוא שוכב על שמיכה
ישנה מטולאת מלאת כתמים, לידו היו כמה קופסאות שימורים פתוחות,
ריקות, ומסביבו הו מונחים כל מיני חפצים מאובקים כמו גיטרה
שבורה, צנצנת צבע, חצי חכת דיג, ספרים,  תיבות קטנות עם מפתחות
זהב מחלידים ניצבים על המשמר בתוך המנעולים ועוד. דן התקרב
אליו בהיסוס, ממשיך לשלוח מבטים אל עבר החפצים ובמיוחד אל עבר
הגיטרה שאותה שמע פעם אחת במסיבת יום ההולדת של אחיו הגדול.
האיש הביט בו בעיניים רציניות ושאל "אז אלה מטבעות שאתה מחפש,
הא? מטבעות של הארץ הזו או מטבעות ממעבר לים אולי?". דן, שבכלל
לא ידע שיש מטבעות אחרים מעבר לים, פלט במהירות "הזו, שלנו".
האיש סובב את החלק העליון של הגוף שלו בכבדות, בעוד הרגליים
שלו נשארות במקום, הרכין מרפק בחולצה בלויה על האדמה, נשען
עליו והחל לחטט בחלק מהדברים שהיו לו שם מאחור. תוך שהוא עושה
את זה, השמיע גם קולות מצחיקים של חיטוט ורטן, אחר כך נאנח
בעוצמה, הסתובב חזרה, קיפל שרווליו מעלה והסתובב שוב אחורה.
הפעם הדברים שהוא נבר בתוכם עפו קלות מעל לכתף שלו ונחתו בקרבת
מקום, דן חייך, האיש המשיך במשנה מרץ לחטט בדבריו, לפתע נשמעה
יבבה זועמת של חתול, היא קילל וזרק משהו אל מאחורי גבו. דן צחק
חזק יותר כשראה שזו הייתה בובת פלסטיק של חתול. האיש מצא חן
בעיניו. העיניים שלהם שוב נפגשו כשהפעם דן כבר לא חושש להסתכל
עמוק יותר ויותר אל תוך עיניו של האיש האפור, אשר אמר "טוב,
הנה, אני חושב שמצאתי משהו שימצא חן בעינייך, בוא התקרב מעט,
אתה יכול לשבת כאן אם אתה רוצה."

דן ישב ליד קרל על מכסה הגיטרה, שנמצא גם הוא אחרי כמה שניות
של חיפושים משעשעים. הם התבוננו יחד במטבע ישן, עמום ומלוכלך,
שהערך שלו היה כנראה לא רב ביותר בימים בהם מישהו חוץ מאספנים
העריך אותו, על המטבע מצויר היה סוס רוקע ברגליו, או לפחות ככה
הוא נראה לדן, ומאחורי הסוס היה חרוט ארמון גבוה וצריחיו רבים.
דן הביט המשיך להביט במטבע, שקוע בסוס ולאחר מכן גם בפרטים
הקטנים שהוא החל לשים לב אליהם בארמון, כאשר האיש שוב דיבר
אליו.  "שמי הוא קרל דרך אגב, מה שמך?".  דן ענה בחוסר-תשומת
לב "אה, דן, כן ,דן" ושוב הביט על הסוס.
"למה חיפושי המטבעות הביאו אותך לכאן לבד, ועוד בשעה כזו?" שאל
קרל.
המלה שעה צלצלה בראשו של דן, "אימא תכעס, אני אאחר לארוחת ערב,
עוד לא הכנתי את שיעורי הבית..." וקרל שראה את התגובה שלו אמר
"למה שלא תלך הביתה עכשיו, דן,  אתה יכול לשמור את המטבע
לעצמך, כמובן."
דן הודה לו והסתובב כדי ללכת, כשהגיע כבר אל השערים הגדולים של
התחנה, שמע רכבת נוספת שואפת לעברם אבל בתוך הקולות של הרכבת
גם  שמע את קולו המוכר עתה של קרל, שאמר "אני חושב שיש לי עוד
כמה מטבעות כאלה, שאני יכול לחפש בשבילך... למה שלא תבוא לכאן
פעם נוספת, מוקדם יותר הפעם ואנחנו נחפש אותם ביחד."

למחרת, אחרי שסיים את כל שיעוריו וכל הדברים הקטנים שאימא
ביקשה ממנו לעשות באותו יום, מיהר דן אל תחנת הרכבת, עד כדי כך
שאפילו לא עצר להתבונן בפסל האהוב עליו, זה שנמצא במרכז העיר,
מוקף מזרקות, פסל של מרכבה אשר אליה רתומים סוסי פרא המושכים
כל אחד לכיוון שלו, עולה השמיימה ללא איש בתוכה. הפעם מבט חטוף
אל הסוסים גרם לו רק להיזכר בסוס על המטבע וגם לחייך בהתרגשות
מהמחשבה שהוא וקרל יכולים למצוא עוד כמה מטבעות כאלה יחד.
והם כן מצאו עוד מטבעות כאלה, הרבה מהם, מדי יום קרל היה מפתיע
את שניהם ומגלה כסף מכל התקופות, כסף של מלכים עשירים, מטבעות
שנשדדו על ידי פיראטים, עיגולי אבן, מעט בוהקים, מסותתים בגסות
עם חריטות פשוטות עליהן, אותם קרל כינה "אבני האושר" בעליצות,
והסביר שהיו אלה פריטים נדירים ביותר, אחדים שכמותם קיימים
בעולם, כסף ישן כמו התרבות עצמה היה זה, לפי דבריו של קרל, כסף
שבו השתמשו לפני אלפי שנים.
אוסף המטבעות של דן הלך וגדל מיום ליום, בהתחלה היה שם אותו
מתחת לכרית, לאחר מכן העביר אותו בזהירות אל תוך כוס קטנה
במגירה שלו, כוס שאחר כך חיפש ללא הצלחה עם אמו. בסופו של דבר
נאלץ כבר להשיג תיבה ישנה, בשביל אותם מטבעות, תיבה לא גדולה,
שתפסה מחצית מהמדף שלו וממנה היה מוציא מדי יום את המטבעות,
מסדר אותם בזהירות על המיטה ומתבונן בהם דקות שלמות, מנסה
למצוא את הסיפור מאחוריהן, אותו סיפור שקרל כל כך היטיב לספר
לו כל פעם מחדש, כשהיה מוצא מטבע ישן נוסף באוסף שלו. היה מביט
במטבע ממושכות, מלטף אותו מעט בעדינות בעזרת אצבעות המלוכלכת,
מסיר ממנו לכלוך עם הציפורן ואז נרכן אל המטבע, כמו כדי לשמוע
אותה מספרת את סיפורה, מתיישר ומשתעל לתוך הממחטה שלו,  ומתחיל
לשחזר אותו בפני קרל.

חודש חלף, קרל המשיך למצוא מטבעות באוסף שלו ודן המשיך לבקר
אותו מדי יום בכל הזדמנות שיכל למצוא. אך הפעם, קרל כבר לא יכל
להסתובב ולחפש את המטבעות מאחוריו, כל פעם שניסה, היה משתעל
חזק יותר ויותר אל תוך ממחטתו, שותק כמה שניות וכמו מתכווץ מול
עיניו של דן. כשהיה חוזר לגודלו הרגיל, שוב היו עיניו בוהקות
באותו ניצוץ שדן אהב כל כך להתבונן בו, והיה מבקש מדן לנסות
למצוא משהו בעצמו. דן היה תמיד מצליח למצוא מטבע חדשה כמעט
באותו מקום, מאחורי תיבת נגינה קטנה שבורה וחפיסת קלפים
מזוהמת, ואז היה מספר לקרל על המציאה החדשה וקרל היה מדבר עם
המטבע ושוב מתחיל לגולל בפני דן את סיפורה.

יום אחד, נכנס דן אל תחנת הרכבת והחל לפנות כהרגלו אל כיוונו
של קרל,  כששמע לפתע קול זר אבל מוכר ממקום כלשהו, קורא לו
בעוצמה מושכת, אומר "קנו את כרטיסיכם למופעה המפורסם והמרהיב
של המדאם מריאניטה טיחואנה בוק ושלושת הכלבים שלה, קנו אותם
עכשיו לפני שיימכרו כלחמניות, מי לא רוצה ללכת לראות את המחזה
הנודע? הילד הזה כאן מולי בוודאי רוצה, נכון ילד?". דן הסתובב
לכיוון הקול וראה את המוכר של הקיוסק מתבונן בו ומחייך. דן
חייך אליו חזרה והמוכר סימן לו להתקרב עם האצבע. דן היסס
והתבונן לכיוונו של קרל, אך זה היה ישן בישיבתו הכפופה,
כששמיכה קטנה יותר מזו שהוא יושב עליה, פרושה בגסות מעליו.
דן החליט שיעיר את קרל מאוחר יותר וניגש אל המוכר.
המוכר חיכה עד שיתקרב עוד, הוציא סוכרייה גדולה מהצללים
שמאחורי הדלפק והגיש אותה לדן.
דן עמד לעשות תנועה של נפנוף בכיסים של מכנסיו, כמו זו שאביו
היה עושה בחיוך כשאחיו הגדול בא לבקש ממנו דבר מה, אך המוכר
הצטחק ואמר "לא, לא, לא, אני יודע שאין לך מספיק מטבעות."
וקירב את הסוכרייה עוד יותר אל דן, שלקח אותה בשמחה וטחב אותה
לפה שלו.
בזמן שעשה זאת, שאל אותו המוכר, "היי, ילד, אני רואה שאתה בא
הרבה אל הבחור הזה שם, הבחור על הרצפה..." והצביע לכיוון
השמיכה שנעה יחד עם  נשימתו של קרל, "אוהו, קרל, הוא נותן לי
את המטבעות שלו, לא, אנחנו מוצאים אותם ביחד והוא נותן לי
אותם.". המוכר נהיה רציני יותר ושאל אותו בקול קצת שונה
"ומאיפה אתה חושב שהוא, סליחה, אתם משיגים את המטבעות האלה?".
"מהאוסף שלו, יש לו המון דברים יפים שם, אנחנו אף פעם לא
מספיקים לראות את הכל, כי אנחנו רק מדברים על המטבעות."
"אבל מאיפה אתה חושב שהוא משיג, או השיג, את המטבעות הללו, הא,
ילדי?". הקול של המוכר החל לא למצוא חן בעיניו של דן, הוא ענה
"מה זאת אומרת מאיפה? ממנו, מקרל, אלה המטבעות שלו."
המוכר התכופף אליו, חייך ונשף בכבדות חמימה, "הו, ילד, ילד,
כמה הייתי רוצה להיות תמים כמוכם, לפעמים. המטבעות הללו אינם
של קרל, הוא גנב אותם, את כולם, וגם את כל הדברים האחרים שיש
לו. הוא גונב מאז שהוא הגיע לעיר לפני כמה שנים, אנחנו ידענו
עליו כבר אז, האנשים של העיר ממנה בא הזהירו אותנו מפניו,
הבן-אדם הזה הוא נוכל, שרלטן... רמאי, אדם שמרמה אנשים. הוא
מתחזה לחסר-בית חולה, חסר ישע, אבל אנחנו יודעים שבלילות הוא
מצליח לקום בקלות, לנער מעל עצמו את האבק וללכת לגנוב עוד
דברים... ילד, אני רוצה שתבטיח לי דבר אחד, אל תתקרב אליו
יותר, הוא מסוכן, תתרחק ממנו, בסדר ילד?". דן עמד המום, אינו
יודע מה לחשוב, קרל הטוב, הנחמד, המספר, הגנב? דן לא יכל
להאמין למה שהוא שמע כרגע, הוא לא יכל להביט לכיוונו של קרל,
לעבר אותו מקום שהוא חלם בהקיץ על לחזור אליו במהלך שיעורים
משעממים בבית-הספר, ולראות שם גנב, לראות שם אדם רע.
המוכר ראה את היסוסיו של קרל ואמר לו "תראה, אני מבין שהוא
הצליח לעבוד גם עליך, אני מבין שאתה לא מאמין לכל זה עכשיו,
הרי הוא נתן לך את כל המטבעות שלו, איזה מין גנב יסכים לתת את
השלל שלו לילד? אבל הם כנראה מזויפים, לא אכפת לו ממך, לא אכפת
לו מאף אחד, אנא, שמע בקולי, לך הביתה, אל תעיר את...  קרל..
דבר עם ההורים שלך על זה, הם ידעו על מה אני מדבר, אין אדם
מבוגר בעיר שאינו מכיר את האיש הזה."
דן המשיך לעמוד מספר שניות ואז החליט ללכת הביתה,  בדרך חזרה
כל כך רצה ללכת ולהעיר את קרל, לשאול אותו אם זה נכון, לשמוע
אותו מרגיע וצוחק שוב, ואז, כמו תמיד, למצוא מטבע וסיפור
חדשים.
דן שאל את ההורים שלו. הם הסתובבו בבית מסביב לשולחן שדן ישב
לידו, מול הצלחת עם האוכל שבו לא הספיק לגעת , הסתובבו וצעקו,
הביטו זה על זה ועל דן, אמו בכתה, אביו היה נרגז ונסער, הוא
איים לשבור "את כל העצמות של הנוכל המנוול הזה, אם הוא יעיז
אפילו פעם אחת לעשות דבר רע לבן שלי", ואז אמו חיבקה אותו
ואסרה עליו להתקרב אי-פעם אל לוגר, שזה היה שמו האמיתי של
בן-הבליעל.
דן בכה קצת בהתחלה, ניסה להתנגד להם, סיפר על המטבעות, סיפר
שקרל הוא אדם טוב ושהוא לעולם לא פגע בו, אבל ההורים שלו לא
הסכימו לשמוע אף מילה נוספת. נאסר עליו להתקרב אל תחנת הרכבת
וגם לצאת מהבית אחר הלימודים למשך השבועיים הבאים.  

דן ישב בחדרו והמטבע הראשון שקרל נתן לו היה מונח בידו. הסוס
והארמון התנשאו אל-על והבהיקו תחת אור המנורה החזק, אחרי שדן
רחץ וניקה את המטבע. הוא כבר לא ידע מה לחשוב, הוא זכר את קרל
כאדם טוב, אדם שהיה כיף להיות איתו והוא לעולם לא הרגיש בשום
סכנה כמו זו שהדודות שלו היו מדברות עליה מדי יום, אחרי ששמעו
על שנפגש עם הלוגר האיום הזה.
הוא כבר לא ידע מה לחשוב, שכן מצד שני להורים שלו, ההורים
האהובים שלו, לא הייתה סיבה לשקר, הם לעולם לא שיקרו לו,  הם
תמיד עשו הכל בשבילו והוא ידע שהם רוצים רק בטובתו. הוא גם
רגיל היה לשמוע בקולם, הפעם היחידה בה המרה את פיו של אמו,
באופן עקיף, הייתה כשלא החזיר את הכוס, זו שבה השתמש בשביל
אוסף המטבעות ההולך וגדל, למרות שידע שאמו מחפשת אותה והוא
עצמו השתתף בחיפושים. קרל היה הסיבה לזה שהוא לא החזיר את
הכוס. לא, קרל היה זה שנתן לו את המטבעות, קרל סיפר לו סיפורים
יפים ואז נתן לו במתנה את המטבעות המופלאים, איך הוא יכול
להיות איש רע? אבל הוא זה שבגללו דן לא שמע לאמו... והוא לעולם
לא עשה את זה.
דן החליט שאולי ההורים שלו צודקים,  אולי באמת אסור לו להתקרב
אל קרל ,  ,או אולי אל לוגר.

הוא לא הלך אליו יותר, כמעט ושכח ממנו, שיחק עם חבריו ולא
התבונן עוד באוסף המטבעות.

שבועיים חלפו, דן היה בחדרו, שוכב על המיטה וקורא ספר קליל
כששמע צליל של שבירה ואז סחרור ועצירה של מטבעות. הוא הביט
לכיוון של אמו, שניקתה את חדרו וראה שהיא הפילה בטעות את
התיבה, הגדולה יחסית, שתפסה כמחצית  מהמדף. הוא ניגש לעזור לה
לנקות וכשהתכופף מטה אל עבר המטבעות, הרים אותן בידיו והתבונן
בהן מעט, שוב שקע בעולמן, שוב קולו של קרל בנה אולמות מפוארים
של נשפי לילה אציליים, שוב תיבות עמוסות עושר החליפו ידיים,
שוב פיראטים אמיצים קפצו על סיפונים של קרוולות מלכותיות
והצמידו את חרבותיהם אל הלבבות הרועדים של קפיטנים מצועצעים,
בחיוך ובקשה להוביל אותם אל המטען, שוב פסלים אקזוטיים, אבני
חן ותבלינים החליפו ידיים, חולפים על פני תיבות של מטבעות,
בדרכם חזרה אל ארצם של הסוחרים.
נזכר בכל זה וחייך.
קולה של אמו העיר אותו, "נו, אתה מתכוון לעזור לי או לא?".

באותו ערב, במהלך ארוחת הערב, בזמן שהוריו מדברים על הפקה חדשה
של מחזה כלשהו שאת שמו הוא לא הצליח אף פעם לקלוט במלואו,  ישב
שקוע במחשבות ונזכר בקרל. גמלה בתוכו ההחלטה לשוב ולבקר אותו,
הפעם בחשאי, לראות אם מה שסיפרו לו הוריו ויתר אנשי העיר עליו,
נכון.


כשהלילה עטף את  העיר, לקח דן את  תיק בית הספר שלו, הפעם
בתוכו כריך שביקש מאמו להכין למקרה שיהיה רעב והיא כבר תישן,
אוסף המטבעות עטוף במגבת כדי שירעיש פחות, פנס קטן שהצליח
למצוא בזמן שחמק לעליית הגג, וחוט ארוך, הוא לבש אותו על גבו
וטיפס מהחלון בפעם הראשונה. הטיפוס התברר כלא קל אבל אחרי שלמד
איך לשמור על שיווי המשקל שלו, ירד בחרש ובאיטיות אל האדמה
ודילג בזהירות מעל לגדר הנמוכה של הגינה שלהם.
בעיר הלך מהיר, חומק מצל אל צל, מפחד שמישהו ישים לב אליו
ויאמר "היי, ילד, אתה לא אמור להיות כאן בשעה כזו, למה אתה כאן
בכלל? ועם תיק? מה אתה הולך לעשות?" ואז כבר לעולם לא יזכה
לראות את קרל יותר
הוא הגיע אל תחנת הרכבת וחמק בחשאיות פנימה,  כשלמזלו השער היה
פתוח מספיק והוא לא נאלץ להזיז אותו. משבי רוח קלים ליטפו את
פניו והוא ראה שהתחנה ריקה מאיש, חוץ מקרל שישן בפינתו, מלופף
חזק מתמיד בשמיכות  קטנות שונות.
דן החל לצעוד באיטיות אל עבר קרל, כאשר לפתע שמע קול צעדים,
צעדים רבים ורכים, מאחוריו.
בלא להביט לאחור, הוא  רץ מהר ככל שיכל אל הקיוסק שדלתו התבררה
כפתוחה אבל תכולתו אינה במקום, הסתתר מאחורי הדלפק במקומו של
המוכר שהזהיר אותו והתפלל בלבו שאיש לא שם לב אליו וזה לא סיור
משטרתי שעומד עכשיו לתפוס אותו ולהחזיר אותו אל הוריו.
כשהתרומם מעט על קצות אצבעותיו והציץ מעבר לדלפק, ראה נקודת
אור בוהקת למעלה בתוך העננים והצעדים נובעים מהכיוון שלה.


נקודת האור גדלה וגדלה בתוך הענן, עד שחלק ממנו נפער פנימה
והאור האיר  מתוך הפתח בעוצמה רבה יותר.
השקט שהשתרר סביבו הפך להיות דק וכמו מורגש, מעין מנגינה עדינה
ומנחמת, הוא כבר לא הרגיש צורך להסתתר ובאופן לא-מודע חלקית,
התרומם עוד ועוד עד שבסוף עמד על שתי רגליו מאחורי הדוכן.
העלים שבתחנה החלו להסתחרר, דפים של עיתונים ישנים התנופפו אנה
ואנה, מחוגיו של השעון הגדול האטו את קצבם.
מתוך האור של הענן, משהו יצא והתקרב אליהם. חוצה את הרוח כך
שדן יכל היה להרגיש את מעופו. כשהתקרב אליהם עוד, קול חלש
נשמע, קול קצבי ויפה, של פרסות מחליקות על הרקיע, נוגעות קלות
בכלום ובלי מאמץ זורמות ממנו הלאה.
האור התחזק עוד ועוד, עד שהיה כבר נמוך מעל מסילת הרכבת, הייתה
זו מרכבה ואליה סוסים לבנים זוהרים רתומים, וגם רוכב היה בה,
דמותו נראתה זקופה ואיתנה, אינה מחזיקה ברתמות הסוסים.
המרכבה התקדמה באוויר בדממה, מעל לפסי הרכבת, מותירה מאחוריה
את הפסים זוהרים.

המרכבה התקרבה ברכות ונעצרה. דן הביט בפליאה בסוסים וראה שאלה
הסוסים מהפסל במרכז העיר, וגם המרכבה דמתה לזו ששם. בתוך
המרכבה עמדה אישה, לבנה כשיש ושערה קלוע צמות, שמלה מטולאת,
טלאים זוהרים לגופה וידיה מחזיקות דבר מה. האישה הביטה לכיוונו
של דן אך מעבר לו, דן נזכר בקרל והסתובב אליו במהירות. לפני
שהספיק להסתובב לגמרי, הבחין בדמות אפורה וכהה עוברת אותו
בעייפות, צולעת בדרכה אל המרכבה.
האישה שבמרכבה חיכתה, חיכתה זמן כה רב, עד שהדמות תסיים את
מסעה העלוב אליה, היא הושיטה אליה ידיים ואצבעותיה התכווצו כל
פעם בכאב מפלח כשראתה את הדמות כמעט נופלת  בשיעול.

כשהתקרבו זה אל זה לבסוף, קרל הזדקף עד כמה שיכל והביט לתוך
עיניה של האישה, כשם שהיא הביטה בשלו.
כך הם עמדו מספר דקות, וכך עמד דן, מפחד לנוע, חושש שישימו לב
אליו והוא יהרוס את פגישתם.
דן שמע את קולו החולה של קרל אומר בשקט מלטף, "עדיין לא..."
והאישה מרכינה ראשה בעצב ודמעה גולשת במורד פניה. קרל הרים את
ידו אל פניה, קירב אותה אל סנטרה באיטיות אך נעצר רק כמה רגעים
ספורים לפני שעמד לגעת בה, הדמעה חצתה את פיה, התרוממה מתוך
שפתה התחתונה וצללה אל תוך ידו של קרל,  שנסגרה מיד ונסוגה
אחורה בכאב.

הסוסים החלו לזוע, מניפים ראשיהם ורעמותיהם אל השמיים, עלים
ועיתונים מסתחררים סביבם. רגליהם שוב התכופפו קלות ונהדפו
מהקרקע, המרכבה שטה הלאה בהמשך המסילה ודמותה של האישה לא
נראית בה עוד.

קרל עמד מספר שניות על סף התהום של המסילה, הסתובב באיטיות
והחל לצלוע חזרה, דן התכופף בשקט והמשיך להציץ מעבר לדוכן.
קרל הגיע אל פינתו ובהתקף נוסף של שיעול נתקל בגיטרה השבורה.
הוא נפל בכבדות אל האדמה וידו נפתחה. מתוכה התגלגל בצלילו
המתכתי האופייני מטבע, עיקם את דרכו ופגע בעיתון. קרל בינתיים
נעמד מכופף מטה על רגליו, לקח את המטבע בחוזקה, חזר אל פינתו,
שם את המטבע מאחורי שמיכתו, בין תיבת נגינה קטנה שבורה לחפיסת
קלפים מזוהמת והתעטף חזק יותר בשמיכתו.