3:17 דקות לפנות בוקר. חושך מוחלט.  רק הבזקי אור קלים מכל
קליע שנפלט מרובי החיילים. ועוד חייל נופל, ועוד אמא בוכה.
התמונות האלה בטח לא יכנסו לאלבום.
יואב נפל על האדמה שכבר חשה במוות הזה לפני. איבד את הכרתו,
ושניות ספורות אחר כך היה ברור כי הוא כבר איננו. לפחות הוא
יידע אם נכנס לאלבום או לא.

הוא דיפדף בין העמודים, רואה אירועים היסטוריים שלמד עליהם
בתיכון. כשחשב שלא יאמרו לו דבר, כעת הוא מבין את עוצמתם.
מתן הביא חבילה חדשה של תמונות והחל מסדרם באלבום. לפתע רץ,
צילם עוד תמונה, והברק היה חזק מתמיד.
האנשים שם למטה לא מודעים לזה, אבל כל ברק, הוא פלאש ממצלמתו
של מתן.
מתן נמצא כאן, בשמים, כבר אלפי שנים. לא מחמיץ אף אירוע. לא את
השווים לאיזכור לפחות. הגשם רק מעצים את האירועים, מנפיח בהם
משמעות מלנכולית. בהתאם למצב הרוח.
יואב חשש כי כל הזמן שבעולם לא יספיק לו על מנת להציץ בכל
התמונות שצילם מתן, וגם סקרנותו גברה עליו. הוא תהה האם גם
המלחמה חסרת המשמעות שנלחחם ומת עבורה מופיעה בין תמונות
ההיסטוריה.
במהירות ריפרף על הדפים, מתחיל להבין כי מתן העדיף שלא לזכור
את מה שקורה. העדיף להשמיט את זה, שלא יראו את הבושה.
תמונה מסויימת, עם התאריך 29.3.02, תפסה את עיניו.
אלפי יונים לבנות, בפיהן מכתבים.
הוא שאל את מתן על פשר התמונה, וזה הסביר:
היונים בימינו עסוקות מאוד. ויכוחים, מריבות בין אנשים. הן
גויסו לעזרת אחיותיהן יונות הדואר, בכדי לעזור בתקשורת בין בני
האדם, שמרוב כלי תקשורת, איבדו יכולת ביטוי.
יואב החל תוהה כיצד אין היונים מתעייפות מעבודתן, עד שהבין.
השלום לא יכול להגיע. לא נותרה יונה אחת בעולם פנויה, להביא
עלה של זית לאיזורנו.
הוא סגר את אלבום התמונות, מאוכזב, והחל לבכות. הדמעות לא יכלו
להפסיק, וברק נוסף בשמים הסב את תשומת ליבו לעצב כל האנושות.
הוא יקח על עצמו לשפר את מצב הרוח. זה מה שהוא יעשה בשמים. הרי
לכל מלאך יש תפקיד, והוא, הוא יודע עד כמה האושר חסר לבני
האדם.