איזה מזג אוויר. מזמן כבר לא היה ככה. שמיים כתומים ורודים,
רוח מערבית נעימה שמלטפת אפילו את העלים. אפילו אותי.
"לאן אתה הולך?" עצרה אותי ג'וזפין יוליסיוס רגע לפני שסגרתי
את הדלת אחריי.
"אני נוסע למרכז העיר, יש לי עניין שאני רוצה לבדוק"
"מה, איזה עניין כבר יש לך במרכז העיר? הרי תמיד התלוננת שאתה
שונא את האזור הזה".
"אבל תמיד התלוננתי שאני שונא את האזור הזה", הבהרתי.
"אריק, אתה ממש מתחיל להפחיד אותי עם הדיבורים המוזרים האלה.
כל היום אתה יושב בחדר שלך, ממלמל תוכניות על חידושי מערכות,
שדרוגים נפשיים וזורק חיצים על הקיר. הכל בסדר איתך? למה אתה
לא מספר לי במה מדובר?"
חייכתי. "מה את דואגת, הכל תחת שליטה, את הרי מכירה אותי. אני
רק רוצה קצת... לתבל את עצמי, את יודעת. תראי איזה מזג אוויר
נחמד. כל אחד רוצה קצת לתבל את עצמו, אני פשוט בניתי תוכנית
שתעבוד. אל תדאגי, אני אחזור עוד חצי שעה".
גשם כבד החל לרדת עליי. פתחתי את החלון, טיפסתי והשתחלתי פנימה
במהירות. הבטתי בחליפה הכחולה הקטנטנה, הידיים הקטנטנות שנעות
באקראי על גביי קלידים לבנים באורגן צעצוע זעיר. ריחות מוכרים
של ילדותי המוקדמת עלו באפי.
אימי משמאל, צעירה ובריאה, חצאיתה הכחולה התקפלה בקצה ברגע
שרכנה כדי ללחוש לעצמי הקטן משהו באוזן. ניירות לבנים עם
רישומים ילדותיים בפחם שחור היו בערימה בלתי מאורגנת על
הריצפה. מימין להם, ציור נוסף בעפרונות צבעוניים, ציור של איש
מבוגר על אופניים. ציור שציירתי בגיל שש.
אימי יצאה, ואני ניגש בשקט מאחורה. אליי.

הפסקת חשמל מפתיעה אותי ואת עצמי בגיל 6, והחדר הואר רק באורות
הרחוב. אני מבחין בצדודית פניי הבוהקת. שערי בעיניי, דוקר.
ואני מסיט בתגובה.
הבטתי בי וחייכתי. אני בגיל 6 חייך אליי בחזרה. הוצאתי מהכיס
את קובית הסוכר.
"קח, שים בפה. זה טעים מאוד, אני מבטיח." אמרתי. הוא לקח את
הקוביה מכף ידי המושטת, בלי שאלות. הוא הניח אותה בפיו ומצץ.
ומאז ומתמיד בטחתי בטיפשותי באנשים.

חזרתי בחזרה לביתי, לג'וזפין יולסיוס. פתחתי את הדלת, היא
חיכתה לי. מביטה. ואני מביט בה בחזרה. התחושה מוזרה.
הגלימה.
ניגשתי אליה, הבטתי דרכה לארון שמאחוריה. הפשטתי את חולצתי
והנחתי על ראשי. התחושה נעמה לי. כמה נעים.
האוויר זרם על חזי כמו מפלי מים, שוטפים בי. "אתה
בסדר.ראא..ת..?" קול טנורי מעוות הידהד בין שני ארונות מטבח,
עוד רגע והוא יתערבב בי. צריך להיזהר.
מה זה שם בפנים??
אני ניגש לאט לארון מוציא מתוכו את איבריי הפנימיים, ובולע
אותם, אולי כך אתקן את עצמי בחזרה.