החיים במלחמה עם האדם; וכדרך טבע, האדם מפסיד, נפטר, והחיים
מנצחים וממשיכים במאבק לעולם.
יתכן שהאדם מפסיד כי הוא מתחלק לשלוש קבוצות, שונות אחת מהשניה
לחלוטין: נושאי מגן הזהב; נושאי מגן הפלדה ונושאי מגן הכסף.

כשהאדם יוצא לראשונה אל החיים הוא חסר כל, חסר הגנה.
החיים, באופיים המעוות, נותנים לאדם מגן, כדי שילחם. הם נותנים
לו לבחור, האם להשתמש במגן פלדה, או במגן זהב? הרוב המכריע
בוחר במגן הזהב, כי הוא כה יפה ומרשים, או במגן הפלדה - כי הוא
נראה כה חזק ומאיים. מעטים בוחרים להשתמש במגן כסף, אותו הם
בונים בעצמם בשלב מאוחר יותר.

מגן הזהב בהחלט יפה, לא אחלוק על כך. אך זהב היא מתכת חלשה,
רכה ועדינה. ועל אף שכל אלו אשר בחרו להשתמש במגן הזהב רואים
רק נוף מסביבם, ואם חלילה יבחינו בדבר מה רע, יבחרו להתעלם
ממנו ולהתמקד בטוב, המכה הראשונה מהחיים - אליה גם נושאי מגן
הפלדה לא מוכנים - משאירה במגן הזהב שקע עמוק וכאוב. אבל,
כמובן, נושאי מגן הזהב ממשיכים להביט בזהב היפהפה, לא מתייחסים
לכאב וחוזרים להסתכל על הנוף, לא מתכוננים למכה הבאה, עם שקע
יחיד, זעיר, לא נורא במיוחד. הכאב מועט ויחלוף עם הימים, או
ישכח. ואמנם הנוף הנשקף התעכר במעט, אבל הדבר יחלוף עם תיקון
המגן.

לעומת הזהב, הפלדה היא חזקה ונוקשית. היא בהחלט קרה וכאובה
מטבעה, לא אחלוק על כך. אבל המוכנות והציפיה לסבל משמשים מגן
טוב לעיתים. נושאי מגן הפלדה מסתכלים סביבם, אבל הם לא רואים
דבר יפה במראה הנשקף לעיניהם. הם מתרכזים בציפיה למכה הראשונה,
אם כי הם לא מוכנים אליה כלל, רק מצפים לבואה. ואז המכה מגיעה,
ונושאי מגן הפלדה יכולים להרגיש רק את הכאב שבה. הכאב מחליש
אותם וגורם להם לפנות אף אחד נגד השני. הרי, אין הם יודעים
יופי או טוב. רק רוע, כאב וכיעור. אבל המגן חזק ולא נןתר שקע
או סימן למכה, המגן עדיין חזק, ונושאי המגן מתחילים להתכונן
לקראת המכה הבאה, עסוקים בו כל כך שהם לא רואים את השמחה
מסביבם על כך שהם עודם בחיים.

מגני הזהב תוקנו, והנושאים שלהם שוב מרוכזים רק בנוף היפהפה
שנשקף אליהם בעוד הם אוחזים להם במגנים היפים והמיוחדים שלהם.
נושאי מגני הזהב מביטים אל נושאי מגני הפלדה ומחייכים אליהם.
נושאי מגני הפלדה, שמצפים למכה הבאה, מביטים אל נושאי מגיני
הזהב ומחייכים חיוך של נימוס. הם לא רואים דבר יפה בנוף, הם לא
רואים דבר יפה בזהב. הם כבר מתחילים לכעוס ולכאוב על המכה שעוד
לא באה, מעצימים בכך את הכאב פי כמה וכמה.

ואז באה המכה השניה, כואבת מעט יותר מהקודמת, חזקה מעט יותר
מהקודמת. שקע עמוק נוצר במגן הזהב, ונושאיו, היו מרוכזים מדי
ביופי המגן שלהם בכדי להיות מוכנים למכה. והם סבלו מהכאב
ומההלם, אבל לפתע התעשטו והתעלמו מהכאב. שומרים בתוכם את כל
הכאב, הכעס, הבהלה... מודחק. מתגבש לגוש קטן שסותם כל דבר שהוא
לא יופי.
הם נסוגו אחורה, בחיוך, מסתכלים סביבם; ואז הפנו את מבטם אל
המגנים שלהם. מעט עצב נראה בעיניהם, אבל הם עדיין חייכו. הם
הלכו אחורה יותר ויותר והחלו לתקן את מגניהם, בעקיפין.

שקע קטן נוצר במגן הפלדה. נושאיו יכלו להרגיש רק את הכאב הנורא
שצרב בהם. הם לא ראו יופי במגנים שלהם, הם לא ראו יופי בסביבה
שלהם. הם נסוגו אחורה, במבט נוקשה, מסתכלים בידיהם המלוכלות
והפצועות; ואז הפנו את מבטם אל הריצפה. כעס נראה בעיניהם, הם
רעדו מבכי עצור, אבל לא העזו להפגין חולשה, והחלו לתקוף אחד את
השניה שוב, את הסביבה.. כל מה שרק היה אפשר. כועסים על הכל
מראש. הם הלכו אחורה יותר יותר והחלו להתכונן למכה הבאה, בלי
שום צורך לתקן את המגן או לגרום לכאב לעבור. הם שמרו אותו
בפנים, איפה שאף אחד לא יוכל לבטל אותו.

מהלומות רבות נוספות עברו נושאי מגני הפלדה ונושאי מגני הזהב.

נושאי מגני הזהב תמיד שקעו בנוף שנראה כל כך יפה לעיניהם,
ותמיד שקעו ביופי של הזהב. נושאי מגני הזהב גם נהגו להתרחק
מנושאי מגני הפלדה, כי הם הפחידו אותם במקצת. הם לא הבינו למה
הם בוחרים לנשא איתם דבר כל כך חסר יופי, כל כך קר, כל כך
נוקשה וכאוב.
נושאי מגני הפלדה תמיד התכוננו למכה הבאה, ותמיד כשהגיעה, הם
יכלו להרגיש רק את הכאב והסבל ולראות רק את הרע. נושאי מגני
הפלדה גם נהגו להתרחק מנושאי מגני הזהב, כי הם לעולם לא הבינו
איך הם יכולים להיות שמחים כל כך.
וכך סבלו בעלי שני המגנים - אלו מהדחקה ואלו ממודעות מזוייפת.

לחיים החל להמאס מלהלחם והם התכוננו להכות בכל הכוח.
מגני הזהב היו כבר שרוטים והיו בהם שקעים רבים, אבל נושאיהם
עדיין השתדלו להסתכל רק על החלקים היפים שבו. סביבתם, שנראתה
פעם יפה כל כך, הייתי עכורה ועצובה. נושאי מגני הזהב לא היו
מוכנים לכך, וההלם הגדול שהכה בהם כשנגלה לעיניהם הכאב כמעט
והרג אותם, כמעט והכניע אותם.
אבל נושאי מגני הכסף, שלא נלחמו כלל, אלא רק הקשיבו, הביטו,
למדו וקיבלו את החיים אל תוכם, עודדו אותם ושכנעו אותם להמשיך
להלחם. "אם תרצו, נתן לכם את מגננו לזמן מה," אמרו.
אבל נושאי מגיני הזהב רצו רק זהב, הם לא רצו כסף  הכסף היה
יפה, אמנם, אבל הזהב היה יפה יותר. מרשים יותר. מושלם יותר.
הנוף שנגלה לעיניהם פעם הוא איננו כלא היה.
ואז הגיעה המהלומה הגדולה, החזקה ביותר שהחיים יכלו לתת. המכה
קרעה את מגניהם של נושאי מגני הזהב. והם בכו כל כך, כשראו את
שברי המגן שלהם, שכבר לא היה יפה כל כך. והם בכו כל כך, כשלא
ראו מאומה מלבד שחור  ואז הם עמדו שוב, חסרי כל, מול החיים. הם
נשאו עיניהם למעלה, להביט בחיים שפעם נראו להם יפים כל כך. אבל
הם ראו רק צער וכאב, במקום שפעם ראו בו שמחה ויופי. נושאי מגני
הזהב התפרסו מול החיים בתחנונים ללא כלום, מייללים
ומתלוננים... ולבסוף נכנעו, ושמו קץ לקיומם שלם.

במגני הפלדה היו שריטות רבות. אבל הפלדה הייתה כך מאז ומתמיד.
מעולם לא הייתה יפה, מעולם לא היה נעים להסתכל עליה. וכשבעלי
המגנים נשאו עיניהם להביט בסביבבתם ראו רק צער וכאב, כיעור.
אבל מאז ומתמיד ראו זאת, זה הדבר היחיד אותו ראו כל תקופת
קיומם. ואז החיים הלמו גם בנושאי מגני הפלדה, ומגניהם נקרעו
והם הביטו בשברים שהיו זרוקים לרגליהם, ולא ראו דבר מלבד מה
שראו כל אותה תקופה שהם קיימים: צער, כעס, כאב, כיעור. והם
נשאו עיניהם והביטו בחיים, ולא ראו בהם דבר יפה. הם הרגישו מכה
נוספת, מכה שלא באה. כל הכעס והעצב שהם בנו לעצמם מאחורי
המגנים האטומים שלהם התרסק אל תוכם והשאיר אותם לסיים את
קיומם.

ואז, כשרק נושאי מגני הכסף נשארו, הם צעדו לאט לאט. הביטו
בחיים שהיו כה אימתניים מעליהם.
הם הניחו למגניהם ליפול לרגליהם, הביטו ביופי של הכסף, והביטו
בחיים. הם הביטו בצער ובכעס, בכאב ובסבל, אבל הם גם הביטו
בשמחה ובאהבה, בהנאה וביופי. והם הניחו לחיים להדוף אותם
אליהם, ולא נראו עוד מעולם.

מוקדש לאלה שרואים רק את הרע בחיים, לאלה שרואים רק את הטוב
בחיים ולאלה שחכמים מספיק כדי לראות את שניהם