כוכבה השכנה מלמטה הביאה לי כוס תה עם לואיזה ואמרה לי כל מיני
דברים רעים עליך אבל לא הקשבתי. הלב שלי פעם חזק כל כך והגרון
כאב לי מהצעקות. הרדיו של כוכבה היה על רשת גימל והיה איזה שיר
של שרית חדד. אמרו לי שהיא לסבית, אמרתי לכוכבה והיא עשתה
פרצוף של איכס והדליקה סיגריה, מה זה השטויות האלה. הדלת של
כוכבה הייתה פתוחה החוצה ויכולתי לראות את הקיטבג שלי שעדיין
עמד שם, על המדרכה. גם כוכבה שמה לב והלכה להביא לי את התיק,
מה יש לך שמה דנה, משקולות? ביקשתי לעשות טלפון כי שכחתי את
הסלולרי למעלה ולא רציתי לעלות והתקשרתי להורים, אבל לא הייתה
תשובה. ראיתי את הגבות של כוכבה מתרוממות כשהתקשרתי לסלולרי של
גילה, כי היא ברגילה, אבל בכל זאת התקשרתי. לא ניסיתי להתאפק
ובכיתי, תבואי לקחת אותי הביתה מותק. כן נפרדו, כן, זה לתמיד.


כשחיכיתי לה נזכרתי איך נפגשנו. אלפי אנשים היו מסביבנו והאור
היה רך, אור של נרות, והיו כמה חברה עם גיטרות ששרו שירים
עצובים. אבל היו גם הרבה חברה צעירים שדיברו וצחקו, והיו
ויכוחים על איך נמשיך מכאן ועל זה שאסור לנו לשכוח והרגשתי קצת
אשמה, שכולם כל כך רציניים ואני רואה רק אותך, ועם כמה שהיה לי
עצוב מרבין בעיקר שמחתי שאתה שם, וכשדיברו על הנוער הנפלא הזה
ידעתי שמתכוונים אליך והרגשתי קצת כמו רמאית, כי אני באתי בגלל
נירית. מישהו הביא טייפ ואחרי שנגמרו החדשות שמו קסטה של אריק
איינשטיין ושמעתי שיר שלא הכרתי קודם אבל הפך להיות השיר שלנו,
כי זה השיר ששמענו כשעשינו אהבה בפעם הראשונה, לא הבטחתי לך אף
פעם גן של שושנים.

אני זוכרת איך באתי מפולג במיוחד לכיכר, עם שק שינה ועם נירית
ועוד כמה חברה מהשכבה ומהצופים והייתה לי בלב הרגשה שלא הייתה
לי אף פעם קודם, של אחדות כזאת ושל חוזק ושל בגרות, ואיך העזתי
בפעם הראשונה לתת לך יד, כאילו כבר אז קבעתי את מה שיהיה
בינינו, שאני אהיה זו שעושה ויוזמת ורוצה, ואתה תהייה זה ששם,
זה שנמצא. היית יפה כל כך, עם הג'ינס והטי-שירט והזיפים הלא
אחידים על הפנים שלך, ואיך נראית כל כך מסור, ארגנת נרות
ומקומות שינה, ואת הצבעים לגרפיטי ולציורים ואת הקנקלים
והפינג'נים של הקפה, והג'וינטים. לא ידעת אז, כי נראיתי מנוסה,
אבל לא הופתעת כשסיפרתי לך שאף פעם לא עישנתי קודם. לא הופתעת
גם כשסיפרתי לך שאתה הראשון שלי, כשחמקת אלי בלילה לתוך שק
השינה בכיכר רבין, שנראתה אז כמו מחנה הקיץ הכי גדול בעולם.

אלו החברים שלי ושלך אתה אמרת כשהיינו מחובקים בשק שינה בחושך
המדומה, כשמסביבנו כל כך הרבה נשימות. אנחנו העתיד, אנחנו
התקווה של המדינה הזאת. כל הנוער הזה שבא לפה וישן, ומנגן ולא
מפחד להרגיש, אנחנו שבאנו לכאן כדי להראות לכולם משהו - אנחנו
עושים היסטוריה, זה קורה ואנחנו עושים את זה, את תופסת? החזקת
לי את היד חזק וראיתי שהעיניים שלך קצת אדומות וקצת רטובות,
והלב שלי כל כך אהב אותך שכאב לי. ידעתי שהיית קצת מסטול,
ואולי זה גם בגלל שאני הייתי מסטולה וששכבתי עם בחור בפעם
הראשונה - שזה היית אתה, וחיבקת אותי ולחשת לי אלף הא בית הא
באוזן, אבל כשאמרת את הדברים האלה הרגשתי שכל החיים שלי חיכיתי
לרגע הזה ושעכשיו אני יכולה למות וזה כבר לא ישנה. כולנו כאן
מאוחדים אתה אמרת ויצאת מהשק שינה ולבשת תחתונים בחוץ ואז
צעקת, מי בא לים, ואיזה שלושים ארבעים חברה קמו, אפילו שהיה
כבר שתים בלילה. גם אני קמתי, אפילו שמאוד כאב לי והייתי מותשת
לגמרי, אפילו שרציתי להיות אתך לבד.

בדרך לים מכיכר מלכי ישראל הרגשתי שאני בזמן אחר, בכוכב אחר.
הלכנו בקבוצה גדולה ושקטה יחסית, רוב הבנים בלי חולצות וכולם
מתרגשים ונותנים ידיים ושרים, ומסביב אנשים הסתכלו עלינו כאילו
אנחנו משוגעים על כל הראש, והרגשתי כל כך בטוחה בך, ששכחתי את
הבית-ספר וההורים, שמחר יש לי שעת אפס הכנה למתכונת באזרחות
ואחרי בית-ספר פגישת שכב"ג בצופים, שכחתי את נירית שנשארה
בכיכר מלכי ישראל ואחר כך תכעס עלי ותשאל אם השארתי את דנה
האחראית בבית. הלכנו בקבוצה והתקרבתי אליך להרגיש את נשימותיך
ואת חום גופך. התפללתי שתתן לי יד והודיתי לאלוהים, שאני לא
מאמינה בו בכלל, כשנתת לי יד ולרבין שהפגיש אותנו ככה. ליד
הכביש הייתה קבוצה של זונות ואחת מהן נראתה ממש גברית, ושאלתי
אותך אם אתה חושב שזה גבר אבל לא הקשבת, או לא שמעת, כי היית
עסוק בלספר לכולם על ההפגנה, כי אתה היית בכיכר גם בהפגנה לפני
יומיים ולא באת רק אחר כך כמוני, אבל כשלחצתי לך את היד הפנית
את מבטך אלי וקירבת את שפתיך אל שפתי לנשיקה.

כשהגענו לחוף התפשטת לגמרי וחלק מהבנים עשו כמוך ואז גם הבנות,
למרות שחלק היו בחזיות ותחתונים ושתי בנות נשארו בחולצה, אבל
אני הורדתי את כל הבגדים, אני שאמא שלי אמרה שאני כל כך
ביישנית שאפשר לחשוב שנולדתי לבושה לגמרי התפשטתי ערומה לידך
וליד בנים ובנות שלא הכרתי ורצתי לתוך הים, כאילו זה הדבר הכי
טבעי בעולם. אני זוכרת איך המים היו קפואים ואיך רציתי שהיום
הזה לא ייגמר אף פעם, אבל גם איך ברגע שנכנסתי למים, כשהרגשתי
את הגוף שלי מתכווץ בצמרמורת ואת כל הגופים מסביבי מחממים אותי
וידיים נשלחות אלי ללטף ולגעת בי, איך התחלתי לפחד לחזור
הביתה, לחזור לבית-ספר ולבגרויות, לצופים ולחברות שלי, להורים
ולגילה ורוני, איך פחדתי שעוד מעט והעולם הזה ייעלם ויימחק
ואני אשאר לבד ערומה בים והכל יהיה חלום טוב שנעלם. אחר כך
עישנו כמה חברה והייתי מחוקה לגמרי וכל פעם ששמעתי את השם יגאל
עמיר בא לי חיוך כי נזכרתי שזה אמיתי, ושאתה איתי אבל התאמצתי
בכל הכוח שלא יראו כי ידעתי שלא יאהבו את זה במיוחד. לא סיפרתי
לך אף פעם כמה ששמחתי אחר כך בימים האלה, תמיד עשיתי פרצוף
חשוב שתדע שזה היה משמעותי, אבל זה לא רק היה משמעותי, אלו היו
הימים הכי טובים בחיים שלי.

סיפרתי לכוכבה איך אחר כך החלטת לעבור לתל-אביב, ואיך ביקשת
שאעבור לגור אתך והסכמתי אפילו שאמא ואבא נבהלו, כי הייתי
בקושי בת שמונה עשרה וחצי, אבל אבא אמר לאמא שאולי יהיה לי טוב
לעזוב קצת את הבית ושבכל אופן אני מבלה רוב הזמן עם שחר, אז מה
זה כבר משנה, ואיך מצאנו בית בחצי הדרך בין הכיכר לים. ככה אף
פעם לא ניפרד, תמיד נהיה בימים ההם שנפגשנו. איזה מותק את דנה,
אמרה כוכבה, חושבת שהחיים זה סרט.

הייתי כל כך עייפה ומסטולה ומאושרת בלילה ההוא שלא שמתי לב מי
הביא עצים ואיך התחילה המדורה, אבל זה היה מצחיק כאילו חזרנו
כולם לימים של הפלמ"ח שכולם היו צופיפניקים ואכפתניקים, כאילו
פתאום לכולם נהיו ערכים. אחר כך בצבא, כשהייתי מגיעה לבסיסים
להעביר הפעלה על ערכים והיו משתיקים אותי, הייתי מתגעגעת
לילדים של אחרי רצח רבין, שמילאו את הכיכר ואת הים ואת תל-אביב
בתקווה ובמוכנות לעזור ולתרום ולקדם את השלום, אבל אז מול
המדורה הרגשתי הכי מזויפת מכולם כי בתוכי הייתי מאושרת, הייתי
אישה. ישבנו מסביב למדורה והחזקת לי יד, אבל גם את היד של נועה
שהביטה בך גם בעיניים אוהבות וקינאתי כל כך, אפילו שידעתי שאתה
שלי.

ואז היה למישהו רעיון שכל אחד יספר סיפור, ובחורה אחת, שאחר כך
אמרו לי שהיא חוזרת בשאלה, סיפרה איך היא גדלה במטולה וכל
הילדות שלה היא חלמה לנסוע לספארי, ואיך בכיתה דלת היה להם
טיול שנתי לתל-אביב ולספארי והיא התכוננה לטיול שבועות ארוכים.
ההורים שלה קנו לה ספרים על בעלי חיים ואפילו מצלמה, והיא קנתה
בגדים מיוחדים בשביל הטיול. זה היה לי קצת משונה שבחורה בגילה
נסעה בפעם הראשונה לתל-אביב בכיתה דלת, אבל לא אמרתי כלום כי
לא היה לי נעים, וחוץ מזה אולי זה כי היא באה מבית דתי. כשהגיע
היום של הטיול אמא שלה נתנה לה שקית עם בוטנים שהיא הכינה
להאכיל את הקופים וקצת לחם לעופות המים, וכל הנסיעה באוטובוס
היא כל כך התרגשה עד שכמעט לא דיברה עם אף אחת מהכיתה. היא
אמרה שהיא לא זוכרת שום דבר כמעט מתל-אביב, כי כל כך היא חיכתה
שנגיע לספארי. אני רק זוכרת שראיתי את המסכת מוות של ביאליק
ופחדתי נורא כשהסבירו לי מה זה, כי היו לי במשך שנים אחר כך
סיוטים שביאליק בא ומנסה לחנוק אותי עם גבס. והיום ההוא בספארי
היה הכי יפה בחיים שלה חוץ מהיום הזה, היא אמרה והסתכלה עליך
ולא הבנתי למה עד אחר כך שסיפרת לי, אבל במיוחד היא זכרה את גן
החיות שליד הספארי, בכלוב של השימפנזים. הייתה שם שימפנזה אחת
גורה שישבה בפינה ונראתה עצובה והיא ניסתה לזרוק לה בוטנים,
אבל כל פעם שהיא זרקה אליה בוטן אחד מהקופים האחרים מיהר ותפס
אותו לפניה. החוזרת בשאלה גמרה את כל השקית בניסיון לזרוק
לקופה הגורה איזה בוטן אבל היא לא קיבלה כלום, רק ישבה שם
שקטה. הייתי ממש בדמעות.

היו שם יותר משלושים אנשים על הים בלילה ההוא, וכולם סיפרו
סיפור מהחיים שלהם. בטח היו סיפורים הרבה יותר מעניינים
מהסיפור שלה אבל אני לא זוכרת אף סיפור חוץ מזה, אפילו לא את
שלי. עד הבוקר ישבנו שם וסיפרנו סיפורים, ובבוקר לא הלכתי
לבית-ספר והחיים שלי השתנו לתמיד. אף פעם אני לא אשכח את
הסיפור של החוזרת בשאלה, אפילו נסעתי אחר כך במיוחד לבית
ביאליק לראות את מסכת המוות שלו, וכל פעם שעברתי ליד הספארי
מאז עלו לי דמעות.

אחרי ארבעים דקות גילה באה עם הרנו פונטו שאבא ואמא קנו לה
לגיוס. נפרדתי מכוכבה וגילה עזרה לי לשים את התיק בבגאז' ושאלה
אם זה כל מה שיש לי. יש עוד הרבה דברים למעלה, אבל אין לי
כוחות להביא אותם עכשיו, פעם אחרת. היא הרימה כתפיים ושאלה אם
בא לי שנשב איפשהו קודם, כי אני נראית זוועה ואולי זה יעשה לי
טוב. אמרתי שטוב. פעם ראשונה שראיתי את גילה כל כך אחראית,
הקורס ת"ש עושה לה טוב כנראה. נסענו לקניון עזריאלי, פתחו שמה
בית קפה חדש שחברה שלי ממלצרת בו היא אמרה. כל הדרך היא סיפרה
לי על הקורס שלה ואני שמחתי, כי הפסקתי לחשוב על הבעיות שלי
ורק הקשבתי לה. האיש בכניסה לקניון שבדק לנו את התיקים אמר לי
במבטא רוסי, בובה, לא שווה לבכות בגללו, אבל לא עניתי לא בכלל.
עלינו לבית קפה והזמנתי הפוך וקרואסון שוקולד. הייתי שקטה ולא
כל כך שמתי לב לגילה, אלא הרצתי בראש שוב ושוב את השבוע המטורף
שחלף ואת אתמול והיום בבוקר.  

ישבת מול הים ולא הבטת בעיני, אלא שיחקת בענף על החול. היית
שקט וידעתי שתכף תגיד לי, אני לא יכול יותר, אני מבולבל. תצפה
ממני להבין, תרצה שנישאר על החוף מול הגלים עד שהשמש תשקע
ונתנשק נשיקת פרידה ונרגיש עצובים. תאמר לי: את זוכרת איך לפני
חמש שנים נפגשנו, בכיכר רבין שהדלקנו נרות והרגשנו דומה
לעכשיו, הרגשנו איך הבגרות מטפסת עלינו ועושה אותנו שותפים,
איך אנחנו יכולים להיות חלק מהחברה, את זוכרת איך פרס דיבר על
הנוער הנפלא הזה שרוצה שלום, והרגשנו שהוא מדבר עלינו, ואז נתת
לי יד. ואני אזכר, אני אזכר בפעם ההיא, לפני חמש שנים אחרי רצח
רבין שנתתי לך יד בפעם הראשונה וידך הזיעה והרגשתי הלומה, ולא
ידעתי אם זה בגלל המצב, כך ליד כל האנשים והשוק של הרצח והנרות
והלילה והשירים והסיגריות, או אולי בגללנו, בגלל שראיתי אותך
שם רציני כל כך ורציתי בך.

שתקת, ושתיקתך הכאיבה לי מאוד. נשכבתי על החול וניסיתי לספור
פחיות קולה זרוקות, אבל היו יותר מדי וגם התחיל להחשיך. כמה
יונים הצטופפו מסביב לשאריות אבטיח וצווחו ואתה אפילו לא הפנית
מבט, כל כך היית שקוע בסיבובים של המקל על החול, שעשו חריצים
עמוק וישר מכסים את החריצים, ועינייך נעלמו ושקעו כדי שלא
להסתכל בעיני. חיכיתי שתאמר משהו, שתיזום איזו שבירה לשקט
הנורא הזה, שתתן לי יד, אבל אתה ישבת מול הים ולא נעת.

ואז הפסקת ליצור מעגלים בחול ושברת את המקל לחתיכות קטנות
קטנות והרמת את פניך להביט בי, ועיניך החומות היו עייפות
כשהתקרבת אלי ונישקת אותי, וחיבקת אותי אליך צמוד. כמו חמאה
נמסתי ובכיתי, אל תעזוב אותי ואתה צחקת צחוק מתגלגל, טיפשונת,
ולחשת לי באוזן, אני אוהב אותך, ארבע אותיות, אלף הא בית הא,
אהבה. וכל כך רציתי להאמין לך, שהאמנתי.

ואז רצית לעשות איתי אהבה בחול מול הים ואני לא כל כך רציתי כי
היה עוד אור והיו עוד מנקים וזקנים וסוטים שהסתובבו מסביב, אבל
ראיתי כמה שזה חשוב לך שהסכמתי, ועשינו אהבה בלי שהתפשטת, רק
ליטפת אותי מהר והורדת לי את התחתונים. והאבן שקצת כאבה לי
בראש הזכירה לי איך שכבנו בפעם הראשונה בשק שינה על הרחבה
ההיא, ואיך חיבקת אותי באהבה כשכאב לי ואיך התאהבתי בך כל כך
שלא יכלתי לנשום. וכשגמרת וניערת מעליך את החול נעמדת זקוף,
נפלא כל כך ויפה כמו מלאך ושלחת לי נשיקה באוויר וחיכית לי
שאסתדר ואקום.

הלכנו שקטים לבית שלנו, ואני הייתי יחפה ושרנו ביחד את השיר
שלנו, עכשיו את צוחקת אני צוחק - עכשיו את צודקת אני צודק,
ונזכרתי שקודם חשבתי שתעזוב אותי ואיזו טיפשה כפוית טובה אני,
שלא נותנת לך את המרחב שלך ומרגישה כל כך מאוימת מן השקט שלך,
ולכן לחצתי לך חזק את כף היד. קנית קופסת סיגריות בירקון
והצעתי לי אחת, כי בטח שכחת שהפסקתי לעשן בשבוע שעבר, ובגלל
שהרגשתי כל כך טיפשה ורעה הסכמתי ומצצתי מהסיגריה בהקלה,
ונהניתי מהסחרחורת הקלה של סיגריה ראשונה אחרי הרבה זמן.

ואז הגענו הביתה, ורצית לראות טלוויזיה כי היית עייף, אז עשיתי
כלים ודיברתי בשקט עם אמא שלי בטלפון, והיא אמרה שהם באים מחר
להצגה בבימה ושיש להם כרטיס ספיר אז אם אני רוצה לבוא, אבל
אמרתי שלא כי אני רוצה להיות אתך, והיא שתקה כי היא יודעת כמה
מזל יש לי שאנחנו ביחד, אני חושבת שהיא אהבה אותך מהרגע
הראשון. ואחר כך הלכת להתקלח ולנמנם ובאתי להביט בך כשאתה ישן,
כי אתה נראה כל כך פגיע וקטן שאני רוצה לעטוף אותך באהבה,
וירדתי למטה לקטוף לך פרחים מהגינה של גברת אבורבה.  

כשבאתי הביתה מצאתי אותך מעשן במיטה, וקצת התעצבנתי כי הבטחת
שתפסיק לעשן במיטה, אבל שכחת, אמרת לי, אני מצטער, שכחתי. ראית
את הפרחים ועשית לי פרצוף לא נחמד ואמרת שאני מגזימה, ושאתה לא
יכול יותר ככה, שאני מבלבלת אותך וחונקת אותך ושאתה צריך
אוויר. אבל אני אוהבת אותך, אמרתי לך, מה כל כך רע בזה? למה
אין לך חיים משלך, שאלת אותי וחשבתי על ההצגה בבימה שלא אלך
אליה בגללך ועל כל הפעמים שביקשת שאשאר אתך ונשארתי, אבל כל כך
התעייפתי שלא אמרתי כלום ורק התיישבתי על הקצה של המיטה
בזהירות שלא לגעת בך.

גילה הדליקה סיגריה מרלבורו לייט והציעה לי אחת, לא ידעתי שאת
מעשנת אמרתי לה ולקחתי כי כבר נהרסה לי ההפסקה מכל השבוע הזה.
היא סיפרה לי שרוני בעייתי ושהם כבר לא רבים כמו פעם, אבל הוא
ממש לא מסתדר בתיכון והוא קצת מופרע ואבא ואמא מודאגים ממנו,
ושאלה אותי מה קרה. לא התכוונתי לספר לה כלום אבל סיפרתי לה
הכל, והיא אמרה, הוא דפוק, השחר הזה, הוא לא שווה אותך ואני
בכיתי כי ידעתי שזה לא נכון ואף פעם לא אמצא עוד אחד כמו השחר
הזה שאני אוהבת כל כך.

שבוע שלם זה לקח לך. כל יום באת הביתה זועף ולא אמרת כלום
ופחדתי לגעת בך אפילו מתוך שינה כי היית צועק עלי, ובכל זאת רק
היום ביקשת ממני לעזוב את הדירה. ארזתי את הדברים תוך בכי,
ואתה ביקשת שאפסיק לבכות כי זה רק עושה הכל יותר קשה ויותר
מבלבל, וכמעט נחנקתי כשניסיתי להפסיק, אבל הצלחתי. שמתי את
הדברים בקיטבג שלקחת בשבילי מהצבא וירדתי במדרגות מייללת מחדש,
וכוכבה יצאה ושאלה אותי אם עוד פעם נפרדנו ועניתי שכן והיא
מלמלה, מסכנה, אולי יותר טוב לך ככה ונכנסה לבית להביא לי כוס
מים אבל אני כבר עמדתי בחוץ והסתכלתי למרפסת לראות עם אתה עומד
שם ולא עמדת.

אז התחלתי לצעוק לך, שחר, שחר, ואתה לא הגבת אז צעקתי חזק
יותר, שחר תצא החוצה. ואז הוצאת ראש מהחלון של החדר שינה
ואמרת, מה קרה לך דנה השתגעת שאת צועקת ככה, אבל פתאום לא
יכולתי יותר לשמור בבטן ועלתה לי בחילה מגעילה בכל הגוף, אז
צעקתי לך, רק רציתי שתדע שגם אני, גם אני הנוער הנפלא הזה.