עיני נפקחות. אני קמה לאט, סוחבת זמן נוסף במחיצת קרני השמש
הראשונות שהציצו בביישנות מבעד לתריסים. מתאוששת בהדרגתיות
מהשינה ומפשקת שפתיי בפיהוק. אני קמה בחוסר חשק מוחלט, גוררת
רגליים וניצבת זקופה למול החלון. אני מושיטה יד, פותחת את
התריס, ולפתע, אור מדהים נפרש לפניי. אור בוהק, צורב, מדהים.
משרה אופטימיות מסוימת בעיניים דומעות מעט. הקיפו אותי אלפי
צלילי ציוצי ציפורי השחר בעת התעוררותן. ואני עומדת המומה על
אדן החלון, בין לבן ללבן, ובמבט צלול ונשימה עמוקה מנקה את
מחשבותיי מזיכרונות האתמול. ומחייכת.

השמש כבר במרכז הרקיע, חותכת את תכול השמיים בקרניים זהובות.
נעלתי את שער ביתי מאחוריי. מתודלקת ברגש וחמושה בקמטי עצב,
אני מניחה לרגליי היחפות לנדוד לדרך האפר המובילה לשדה החיטה
בשיא צמיחתו. הרוח מסיטה את שערי מפניי, משדלת את מבטי להתמכר
למראה הצמחייה הפורחת. באוויר ריחות של גשם ראשון. אני מתיישבת
על הקרקע הפורייה, בין ירוק לירוק, מתחילה לספור את העלים
הנושרים ללא דאגה מצמרות העצים הירוקים למחצה.
יושבת, תוהה, מקווה, שאזכה לסוף דומה.

הגעתי לכאן. עומדת על סלע בפסגת צוק, שנצבע אדום לאור השקיעה.
על רקע שמיים בגווני אש לוהטים, סערות חול מתרוצצות על האדמה
החולית, מפזרות אבק לכל עבר ומפילות אבנים מעטות לתהום הפעורה
תחתיי. אני מישירה מבט לשקיעה המדממת, שצורבת בהצלחה את עיניי
וגורמת להן לדמם גם כן.
ציפורי טרף עפות לכיוון השמש הנופלת, בין אדום לאדום, מנסות
להגיע אליה לפני שתעלם באופק. ולי נדמה, שהן מקדישות חייהן
למרדף שווא אחר אור השמש, ואף נודדות בעקבותיו, אך מתאכזבות כל
ערב מחדש.
כמוני.

חושך. השמיים יתומי ירח, שכולי כוכבים. ללא עומק, ללא צל, ללא
אור. כפיסת בד שחורה המאפילה על נפשי. אני יושבת מקופלת בפינת
החדר, צופה במעטה הלילה מבעד לחלון. בעיניים דומעות ממקדת את
מבטי בשמי האופל האלו, מחפשת בכל הכוח הנפשי הקיים בי שארית
אבק כוכבים שתאיר דרכי, ולא מוצאת. אני לבד, בחושך, בין שחור
לשחור, ללא נקודת הארה להיאחז בה.
באיטיות בלתי נסבלת אני חשה בהתנפצות האשליה שבה האמנתי, וכל
שבר מתיר אחריו חתך מדמם, כואב, עם יכולת ריפוי קלושה.
החלטתי. אני עוצמת עיניים, נפרדת בראשי מכל זיכרון ושם. ובוכה.
שם, בפינת חדרי, לאור הירח שהחליט לזרוח לפתע, שמתי עליי את
שמיכת האבדון, ונרדמתי, בתקווה לנצח.

אבל זה לא משנה, במילא נתעורר מחר לבוקר חדש.