רג'ינה גרה בקומה הראשונה, ואני בדירה שמעליה. הייתי רואה אותה
לפעמים כשהיא היתה חוזרת הביתה ואני הייתי יוצאת למשמרת. אלה
היו פגישות של חיוכים אמריקאיים מנומסים מצידה ומבטים מסוקרנים
מצידי. אל כולם הבטתי אז במבטים מסוקרנים, והבניין היה מלא
בחיוכים אמריקאיים מנומסים. עד שערב אחד ראיתי אותה בוכה.  היא
עמדה שם, עם תיק שחור מתפקע ודמעות מטפטפות על זוג לחיים
ורודות בגוון עתיק. שאלתי אותה אם היא בסדר, ומה קרה. היא
חייכה בין הלחיים הורודות, והמשיכה לטפטף. תפסתי את היד שלה
ומשכתי אותה למעלה, לדירה שלי. היא שתתה תה והסתכלה עלי. אמרתי
לה, רג'ינה, תספרי לי, יו קן קאונט און מי. חיבקתי את כוס התה
של עצמי, ושתקתי. גערתי בעצמי על שאני אומרת לאנשים שמכירים
אותי רק כמה דקות-תה שהם יכולים לסמוך עלי. רג'ינה הסתכלה לתוך
כוס התה שלה עד שלא נשארה שם אף טיפה. היו לה עיניים ירוקות
ענקיות, והן הביטו בי פתאום, כשהיא אמרה שהיא רוצה לצייר
אותי.
הופתעתי ופרצתי בצחוק, שזה מה שתמיד אני עושה כשאני מופתעת.
היא סיפרה שהיא ציירת ושהיא עובדת עכשיו על סדרה של פורטרטים
של נשים עבור משרד מהודר בעיר. עכשיו אני חייכתי במבוכה אל תוך
כוס התה שלי, בזמן שהיא ירדה אל הדירה שלה וחזרה עם קנבס מלבני
ועפרון פחם.  

כשהתעוררתי בבוקר למחרת, כל מה שנשאר מרג'ינה היה הציור הזה
שלי, שכל כך לא דומה לי, וכל כך הרבה יותר יפה. השכן מהקומה
השלישית סיפר שהיא הלכה לפגישה במשרד המהודר שהזמין ממנה
ציורים, והתנגש בו מטוס בדיוק כשהיא היתה במעלית. לא הבנתי איך
הוא יודע את זה לפרטי פרטים, אבל לא רציתי לשאול. התמונה שלי
נשארה אצלה בסלון, נשענת על קיר יחד עם עוד המון תמונות אחרות.
השכן מהקומה השלישית אמר שאין לה בני משפחה או חברים קרובים,
ואם אני רוצה, אני יכולה לקחת מה שאני רוצה מהחפצים שלה. מה
יעשו עם כל שאר הדברים? שאלתי. אורזים אותם ושולחים למחסן
במערב העיר, הוא השתעל עלי, וחזר למעלה. התבוננתי בדברים של
רג'ינה, וניסיתי לדמיין אותה במעלית ההיא, עם הדמעות ההן, על
הלחיים הורודות בגוון עתיק.
ניגשתי אל השולחן שלה, ואספתי בשקית חומה צבעי שמן בשפורפרות
לבנבנות, שנראו כמו תולעי משי שבעות. עליתי איתם לדירה שלי,
בקומה השניה, והמשכתי במה שעשיתי כל אותו הערב, להביט מהחלון
של המטבח על ענן העשן.

את ימי שלישי, מאז אותו הבוקר, אני מתחילה עם ציור לרג'ינה.
אני נעמדת במטבח, בדרך-כלל בפיג'מה, ומעבירה ליטופים של מכחול
על ניירות לבנים. אני מציירת לרג'ינה ציורים עם הצבעים שלה,
כמעט כמו סיאנס, מרגישה אותה בריקודי המכחולים. היא מחייכת אלי
בציורים, שיוצאים מאוד עליזים.  ציירתי לה שדות של פרחים,
ארמונות וסוסים, כלים וכדים, עננים וגלים. אני עוצמת את
העיניים ומדמיינת זוג לחיים וורודות בגוון עתיק, נוצצות מדמעות
טריות, קבורות בין הררי הריסות. המכחול שלי נע מעצמו, עד שהוא
מתעייף ורוצה כוס תה.