לילה אחד, התעורר דני בבהלה. הוא התיישב במיטתו, ובעוד הוא
נושף ומתנשף שפשף את עיניו. האור הבהיר מפנסי הרחוב חדר לחדרו
מבעד לתריסים הפתוחים לרווחה של חלונו.
בשקט בשקט, התגנב דני מחדרו ועשה דרכו אל כיוון חדר השינה של
הוריו. נדמה היה לו שמשם הגיעו הרעשים קודם, מין רעש חנוק
שכזה, ומסיבה לא ברורה הייתה לו מין הרגשה כזאת, כאילו נפער לו
חור בבטן. עם כל צעד שעשה, הלך הרגש והתחזק, עד אשר כל צעד עלה
לו במאמץ רב. דני נאחז בקיר והכריח את עצמו להמשיך. במוחו אמר
לעצמו, "אני כבר בן שש. אני ילד גדול. אין לי ממה לפחד."
וכשזה לא עזר החל ללחוש זאת בקול.
לפתע שמע דני לפניו רעש נוסף, מעין חריקה. דמו קפא בעורקיו,
ולרגע לא היה מסוגל לנשום. במסדרון התפשטה צינת מוות, ודני החל
לרעוד. מוחו הצעיר קדח, מחפש איזושהי נחמה. אך העלטה הקודרת לא
הציעה ולו פיסה אחת של חום או רוגע. עיניו החלו מתמלאות דמעות,
וקול אנחה חנוקה חדרה מבין שיניו הנוקשות.
"רק עוד כמה צעדים," חשב לעצמו דני. "תכף אני מגיע, והכל
יהיה בסדר." אך דומה היה כי המסדרון נמשך ונמשך, ללא מפלט,
כאילו בלעה אותו החשיכה. פתאום נשמעה צעקה גברית חזקה, וכמה
שניות לאחריה צעקה נשית. שתי הצעקות דממו אט אט, עד שדני לא
היה מסוגל לשמעם כלל. בתחושת בהלה האיץ דני את צעדיו, וכאשר
מעד ונפל, לא טרח לקום, אלא פשוט המשיך לזחול על ארבע. הוא
הגיע רושף ומתנשף לפתח הדלת ונעצר. משום מה הוא פחד להיכנס,
מחשש שיראה שם דבר נורא. אך דני לא היה מוכן לוותר, לא אחרי
שעשה את כל הדרך הארוכה הזאת. הוא חשק שיניו ובצעד מהסס צעד
מעבר למפתן הדלת.

"דני, מה אתה עושה פה?" דרשה אמא לדעת בעוד היא מושכת אליה
את השמיכה ומתכסה. "חזור מיד לישון!"
"וסגור את החלון במסדרון בדרך. קור כלבים כאן!" הוסיף אבא,
כאשר בידו הוא מוחה זיעה ממצחו.

"אוף!" חשב לעצמו דני בדרכו חזרה לחדרו. "הם מנסים להביא
עוד ילד! כמה אפשר?!" דני חזר למיטתו והתכסה בשמיכה. עד
מהרה נרדם לקול נחירות אחיו ואחיותיו הרבים. עוד לילה טיפוסי
עבר בבית משפחת דרעי.