הוא ראה אותי בוכה. אני בטוחה בזה. התיישבתי שם רק כדי שהוא
יבוא, ויחבק אותי.
בעצם, לא היה אכפת לי מי יבוא.  רק שמישהו יבוא ויחבק, וישאל
מה קרה, ויגיד שהכל יהיה בסדר.
אבל אף אחד לא בא.
תמיד הייתי שקופה. אפילו בבית. אף פעם לא היו 3 ילדים. היו רק
2. יובל ותומר. אף פעם לא הייתה טל. ובבית ספר אף פעם לא שאלו
אותי. אפילו כשהיה סבב של תשובות תמיד פסחו עלי.
הוא היה הראשון שלא ראה דרכי.  בגלל זה אהבתי אותו.  בגלל שהוא
היה יכול לקבל כל בת בשכבה שלי, והוא בחר את השקופה, אותי.

עדיין הייתי שקופה, אבל הפעם לא היה אכפת לי. בגלל שהוא עשה לי
הרגשה של הילדה הכי נראית בעולם. אולי זה לא חשוב לאף אחד, לא
להיות שקופה, אבל לי זה כן. עד אותו היום, היום הנורא הזה.
מאותו היום, חזרתי להיות שקופה בעיניו. הוא אפילו לא זכר מי
אני. ניגשתי אליו פעם, בסוף הלימודים. הוא דחף אותי ואמר,
"זוזי מכאן" בקרירות.
הייתי פתאטית.  הרגשתי פתאטית. הלכתי אחריו כל הפסקה, וישבתי
מאחוריו כל שיעור.
אף אחד לא ראה אותי.

יום אחד נמאס לי. התיישבתי ליד ההסקות, והתחלתי לבכות. הוצאתי
את הכל, את כל מה ששמרתי בפנים. ראיתי אותו. מסתכל עלי. הייתי
בטוחה שבעיינים שלו היה רגע של רחמים כלפי, כאילו עוד שנייה
הוא עומד להישבר, ולבוא לחבק אותי, כמו שחלמתי.
אבל הוא לא בא, ונשארתי לבד.

שקופה, כמו תמיד.