פרק I

במרכז העולם הייתה אישה.
לא סתם אישה.
אישה חכמה ויפה וטובה.
כזאת שכולם היו מרוויחים אם הייתה מנהיגה אותם.
קראו לה מיכלל.
אתם בטח שואלים מי זאת בכלל מיכלל, וזה הגיוני,
כי רוב העולם כולל היא עצמה לא ידע,
שהיא-היא מלכת העולם.
היא העדיפה לחשוב שהיא כמו כולם, "מה יכולים להיות כבר
הסיכויים", חשבה.
החבר שלה, קובי, הייתה לו מין חוכמה לא מובנת שכזאת, לפעמים
היתה לו פשוט הרגשה, הוא פשוט ידע.
באחת הפעמים האלו הוא סיפר לה: "את יודעת? מטרת על המטרות,
הדבר שכולנו חיים למענו, מרכז היקום... אז זה את."
  - מה אני?
  - מרכז כל הדברים.
כמובן שהיא לא קנתה את זה, אבל השתעשעה ברעיון ושמחה על
המחמאה.

למחרת חלמה חלום.
בחלום היא עצובה, כועסת, פגועה, הולכת ומתרחקת עוברת רחובות
חוצה את מרכז העיר וכל מי שנמצא ברדיוס 50 מטר ממנה,
כאילו מרגיש את הכאב שלה.
אנשים מתחילים להחזיק ברקות הראשים שלהם, כמו מצפים לכאב ראש,
לאחר כמה שניות הם כבר מתפתלים על הרצפה, בתנוחת השתחוות
שכזו,
עומדים על הברכיים, תופסים את הראש שמתפוצץ מכאב.
ברגע שיצאו מהטווח כל הכאב עבר בן רגע, והם קמים וממשיכים
כרגיל.
מאותו היום כולם חשבו אותה למכשפה.
החלק הרציונאלי שלא האמין שהדבר הזה קרה בכלל, אתם יודעים, כל
האנשים האלו שינסו להתכחש לאמת עצמה אם היא נוגדת את השקפת
העולם שלהם, גם הם ידעו שיש בה משהו מוזר מיוחד ועוצמתי.
השכנים שלה, היו מהסוכנות וגם חברים של המשפחה וכשסיפרה להם את
החלום המיוחד שלה, השתתקו מיד וידעו שיש להם מה לעשות.
השכנים האלו ידעו את האמת, ומה שיותר חשוב, הם ידעו שהחלום הוא
רק זכרון רחוק שקיוו שנשכח ממנה. הם פחדו, ברגע שתהיה מודעת
לכוחותיה ולהשפעתה המכרעת, הבלתי מודעת כרגע, על העולם - דברים
רבים יכולים להשתנות.
כוח משנה אנשים והיא כל כך טובה. אם תדע - מי יודע מה יקרה.
נכנסים לפעולה.

פרק  II

הסוכנות היא לא כמו המוסד או השב"כ או כל שירות שאתם יכולים
לחשוב עליו.
הסוכנות היא מעל לכל אלו בהרבה.
סוכני הסוכנות הם אנשים שהייתה להם מטרה אחת בלבד ועליה היו
מקריבים את חייהם אם יצטרכו.
הסוכנים האלו, אנשי העילית ישקיעו כל זמנם בלהתקרב וללמוד את
המטרה שלהם.
המטרה היא החיים החדשים שלהם.
הסוכנות יצאה מהחשאיות המוחלטת לפני ארבעה חודשים וגם את זה
ידעו רק חוגים מצומצמים.
זה היה הישג גדול בירחונים המדעיים, הצליחו לחזור אחורה בזמן.
רוב האנשים צחקו על ההישג, כיוון שחזרו רק 2 שניות אחורה, ושני
החלוצים המסכנים נתקעו בלופ אינסופי של שתי שניות שוב ושוב
ושוב.
אבל הסוכנות ידעה שמתישהו יוכלו לחזור הרבה אחורה בזמן למען
מטרות שיהיה מספיק חשוב להיתקע בלופ למענם בשביל לשנות את
ההיסטוריה.
כרגיל, מאוחר מדי, אנשים ייזכרו באותו הישג לפני ארבעה חודשים
שזלזלו בו כל כך.

קובי ומרכז כל הדברים טיילו בפארק,
הוא אהב אותה והיא אהבה אותו.
כשיגדלו יחיו יחד באיזה מקום רחוק וירוק, מקום עם חיות מוזרות
ואנשים טובים. מקום שיהיה צודק, מקום שאנשים לא ימותו בו סתם.
מקום עם סיבות.
מקום עם ראש פתוח. מקום שאפשר יהיה לשים סמשינג פמפקינס בפול
ווליום במערכת מפוצצת ואנשים, במקום להתלונן יצחקקו לעצמם
וינחשו את הסיבה למוזיקה החזקה.
אבל זו לא תהיה הסיבה הנכונה. שניהם ישכבו על מיטה נוחה,
מוזיקה עוצמתית, וגג חסר ויבהו בכוכבים שבעיניים.

מרכז העולם תמיד ידעה שנועדה לתפקיד גדול מכל אלו.
השולט בעולם גם יודע מה האמת. תמיד. האמת הנכונה של הכל. מה
שנכון מה שלא נכון, שאלות מוסר נעלמות פתאום. שאלות ספציפיות
או כלליות.
שליטה באנשים שמפרים את הנכון האולטימטיבי שנקבע בראש שלה.
אם ידעה שזהו התפקיד, חובק עולם שכזה, תעסוקה בלתי פוסקת
ואחריות כזאת
הייתה מוותרת עליו ובורחת מהר (על מטאטא או לא על מטאטא) לאי
בודד.

פרק III


זוכרים את מיפ-מיפ והקויוטה? נו, הציפור הזאת וזאב הערבות
שניסה לחסל אותה. (אם עדיין אין לכם מושג על מה אני מדבר לכו
ושקמו את הילדות העשוקה שלכם)
בכל אופן, בדיוק ככה הסוכנים ניסו לחסל את מיכלל, וכל מה שזרקו
עליה תמיד באיזושהי דרך בלתי מוסברת פיספס אותה בקצת, כאילו
המוות ידוע מראש ולא ככה היא אמורה למות, ואין סיכוי שזה מה
שיפגע בה.
אני לא מדבר על משהו כמו כדור אקדח שניתז לאחר שפגע בראש ולא
גרם שום נזק, לא היה כאן משהו שנוגד את הפיזיקה, אבל תמיד
הנסיבות היו כך שקרה משהו שהסיח את דעתה, או שאיכשהו עוד איזה
פרמטר בלתי נודע נכנס ושינה את המשוואה.
מיכלל עצמה לא ידעה בכלל שהיא מוגנת ככה ושרק היא יכולה לפצוע
את עצמה.
בכל אופן, הם ניסו כמה ימים עד שנכנעו ועברו לטקטיקה אחרת.

 - היי אמא.
 - היי מיכללי, מה נשמע, איך היה בבית ספר?
 - בסדר גמור, קיבלתי 98 באנגלית ו- 71 במתמטיקה, אה וגם
התחשמלתי היום.
 - שוב פעם? מה קורה לך לאחרונה?
 - לא יודעת, אבל החובשת בבי"ס אמרה שאין לה מושג איך מזרם
חזק
   כזה כל מה שהיא מוצאת זה רק דופק לב מואץ. זה היה די
מצחיק.
 - טוב בואי לאכול פשטידת ברוקולי ואני רוצה שתבטיחי לי
להיזהר יותר.
 - אמא, את יודעת שאני לא עושה את זה בכוונה.

הסוכנים בינתיים נכנעו קצת וישבו עד שהגיעו לתוכנית מלאה
ובטוחה שלקחה להם חודש וחצי להגיע אליה, אבל זה כבר לא משנה,
כי בינתיים קרה דבר אחר.

כל החזאים עמדו חסרי אונים, התייחסו לזה כאל תופעת טבע בלתי
מוסברת, מכל העולם הגיעו לחקור, ואפילו נפתחו דוכני תיירים
והדתיים אמרו שזה עונש מאלוהים ועד מתי דרעי ישב בכלא, וכל
הבולשיט הזה בנסיון לענות על איך זה שבעיר במרכז הארץ, באמצע
הקיץ לא מפסיק לרדת גשם חמישה חודשים?

מיכלל היתה בדיכאון טוטאלי מאז שקובי נהרג בתאונת דרכים
מטומטמת לגמרי היא שאלה את עצמה אלפי פעם איך זה יכול היה
לקרות ולמה לעזאזל, וכמה זה לא פייר שנהג שיכור מגיע ל170 קמ"ש
ונפגש דווקא עם החבר שלה.
החיים לא הוגנים והיא חשבה על המון סוגי התאבדות אבל דחתה את
זה כי להתאבד אפשר תמיד, וניסתה למצוע סיבות לחיות, או איכשהו
להעביר את האהבה הזאת למשהו אחר, וזה קשה.

פרק IV


כשמתים לא מרגישים כלום וזה ממש מעצבן, כבר אין טעם לכלום,
ואין סיבה לחיות.
אי אפשר למות יותר מזה, ואף אחד מהמתים לא משתמש בעובדה הזאת.
זה כמו הזומבים האלה בסרטים אבל בלי מטרה, אז למה בכלל לצאת
מהקבר?
החושים בקושי עובדים, בקושי זאת אומרת שהראייה כמעט ולא רואה
גוונים, וכל הטעמים נעים בין תפל לתפל-מלוח, ואין חוש מישוש
(כמו כש"נרדם" לכם איזה איבר), חוש השמיעה מידרדר לאיכות רדיו
AM ואין חוש ריח בכלל.

כך שרוב המתים מבלים את זמנם בדיכאון בהשוואה למה שהיה להם
קודם והדכאון הזה כל כך חזק שהם לא מנסים אפילו לחזור, חלק
מפחדים להרוס את הזכרונות ולגלות שהאנשים שאהבו מפחדים ולא
מכירים אותם
וכל השאר פשוט אין להם רצון מספיק חזק וטעם לעשות את זה.

כל הרצון והטעם והיכולת לשנות כבר לא מהותיים ויוצאים לגמרי
מחוץ לפרק ברגע שהגוף מידרדר והמוח ניתק משאר הגוף וחוט השדרה
לא מתפקד ואתה נכנס לדכאון טוטאלי. שלב אחד אחר כך וכבר אין לך
דכאון, מחשבה - כלום.
רק עצמות וכמה כלי דם שמחכים להתפורר.

קובי היה במצב התחלתי כשמרכז העולם גילתה את הכישוף להחזיר את
המתים.
זה היה ממש קשה להגיע אליו כי זהו כישוף ברמה גבוהה והיתה
חייבת ללמוד המון לפני.
ברגע שקלטה שיש בה את היכולת זה כבר היה הרבה יותר קל, כבר לא
היתה צריכה לזכור אותם בעל פה ולעקוף את הבעיה בכל מיני
מניפולציות כמו שרוב המכשפות עשו בזמנן.
היא הייתה מרכז העולם. כל שהיתה צריכה לעשות זה לרצות ולהתרכז
ולהתחבר לעצמה וזה היה קורה.
היא לא ידעה בדיוק איך זה יקרה, אבל תיארה את התוצאה הסופית
וחשבה רק עליה והתרכזה לפי עוצמת הכישוף הנדרשת. אם ההודים
במזרח היו רואים את רמת הריכוז של חלק מהכשפים הקשים יותר
שביצעה היו מחווירים, בונים שירותים ומתחבאים בתוכם כל חייהם.


קובי כל כך שמח שיצא מהמצב הזה.
זה היה ממש מדהים; העצמות החלו להתחבר במקומות של השברים, סחוס
עצם נוצר,
שיצר כלי דם, שיצרו בשר וגידים ושרירים שעטפו את העצמות וחוט
השדרה אוחה לגמרי ועוד בשר וקצת שומן ועור. איברים פנימיים
נבנו לגמרי, הלב, הכבד..
המוח שהיה במצב לא רע יחסית תוקן לגמרי ועבד כרגיל ורק חיכה
לקצת דם כדי לדעת איך הגוף מרגיש. כמה דקות כלום לא קרה, ואז
בום! מכת חשמל פגעה בצלעות והלב החל לפעול כשכל שאר הגוף
בעקבותיו. כמו חדש.
קובי הרגיש שמחה, תקוה, הכרת תודה אינסופית ואהבה. הגוף שלו
הרגיש רעב.

מרכז העולם הגיעה לבית הקברות והיא נראית נפלא, ראו בה את האגו
המחודש והבטחון העצמי הגבוה.
היא ניגשה אל הקבר ובמרכזו ראתה תיבת עץ. פטיש, לום וחצי שעה
אחר כך
וקובי יצא משם עם עיניים דומעות, מסריח משהו וחיבק אותה חזק.

היא כל כך אהבה אותו, והוא אהב אותה.
לאחר שהתקלח, לבש בגדים חדשים, וגמר מסעדה של אכול כפי יכולתך,

היא עדכנה אותו קצת במצב וסיפרה לו שהשכנים הם אלו שגרמו את כל
הצרות.
(עכשיו הם שבלולים במפעל לאריזת מלח-ים)
ושהיא שולטת בכשפים שלה עכשיו ורוצה לעשות טוב לעולם ורוצה
אותו לצידה.
הוא אמר לה שתצטרך כל הזמן לדעת מה קורה, ושהיא דמות מרכזית
עכשיו ויגיעו אליה אנשים, וזה אומר שהתוכניות שלהם של חיים
שקטים בשלווה לא יוכלו להתממש.
מיכלל אמרה שזה היעוד שלה והמסלול הטבעי שהיא צריכה ללכת בו,
והיא רוצה להגיע למיצוי עצמי ולעזור לכולם ולעשות אושר בעולם.
 - מה עם מה שאת רוצה? מה עם קצת אגואיסטיות? צעק.
 - זה כבר לא חשוב.
 - זה הכי חשוב! כל האנשים חיים למענך גם אם הם לא יודעים את
זה.
   ואושר שלך זה אושר שלהם. בבקשה, תקשיבי לי. בתכלס זה נכון
- הם לא
   ירגישו את זה כאושר מיידי אבל ההרגשה הכללית תהיה הרבה
יותר טובה, יותר
   אנשים יתאהבו, ישימו לב לציפורים המצייצות בבוקר, ולירח
מלא,
   ולשקיעות יפות, יצרו יותר קשר עם חיות וטבע בכלל, וירגישו
שהכל נהיה
   יותר טוב. הם ירגישו שהעולם אוהב אותם.
 - אמרו לך פעם שאתה מדבר הרבה?
 - כן.
 - אני עוד לא יודעת אם זה נכון. אם זאת הדרך לשלב בין שני
הדברים אני אשמח כל כך.
 - אני מקווה שזה נכון, זה נשמע נכון, נשמע לי הגיוני.

באופן מפתיע, הסיפור הארוך הזה נגמר בטוב, מיכלל וקובי חיים
יחד עכשיו,
היא הבטיחה שלא תשפיע בכשפים על המערכת יחסים שלהם ועל מה שהוא
רוצה כי היא אוהבת אותו ואת האופי שלו עם היתרונות והחסרונות.
זהו. החיים ממשיכים כרגיל, אבל בפנים יש שינוי מהותי;
קובי מצא עבודה מעניינת בחברת תוכנה עם מניות עלובות
וטכנולוגיה מרשימה, למיכלל יש גלריית ציורים והיא מגדלת עצי
כסף כתחביב.
בשעות הפנאי הם יוצרים חפצים ומתכננים ממלכה שלמה על אי בודד
יפהפה שכבר קנו ממדינה נחשלת באחד האוקינוסים (נראה לכם באמת
שאני אגלה איפה?)
כשיהיו פנסיונרים (כשהעולם יהיה מספיק מאושר לפי דעתם) יפרשו
לשם וישלטו בו כמלך ומלכה, וינסו ליצור מדינה וחברה מושלמת בה
כל אדם יעשה מה שירצה וכל אדם ירצה בטוב.
אלו התוכניות הגדולות בכל מקרה.

"And they lived happily ever after."

כן, זה קיטשי, אני יודע.

        ==== הסוף =====













אמרתי: הסוף !!
מספיק, אין יותר מה לקרוא! די!