כבר כמעט 9 שנים. 9 שנים, ואני עדיין רואה במדים את סמל המוות.
9 שנים, ואני עדיין לא יכולה לשאת את המחשבה על גיוס לצבא.
(הצבא הוא הקבר שלך ואני לא מסוגלת להקבר איתך.)
9 שנים, וכל פעם שבא חייל במדים הבייתה, אני מרגישה את היד
הקרה של הפחד לופתת את ליבי-
מלאכי המוות הגיעו.
מרגישה שהחייל הולך להסיר שוב את כובעו, לעמוד של עם ארשת פנים
רצינית וללחוש באוזן לאמא. ואני לא אדע מה הוא לחש. ואמא תעמוד
שם, חיוורת, כמעט מתעלפת. ואני, שוב ילדה קטנה, אשאל מה קרה.
והיא לא תענה. ואני אפחד שוב, ולא אדע. ואז היא תגיד לי בקול
חנוק שאין לי אח.
איך זה קורה, זהר? איך זה שאלוהים יכול פשוט לתבוע אותך
מאיתנו, בלי שתהיה לנו אפילו אפשרות לערער? ואיך זה שבגלל
פעולת לחיצה על הדק בידי זר שנוא, אני אצטרך להשאר חסרה?
9 שנים, וכל שנה אני מתגעגעת יותר.
כולם אומרים שהכאב דוהה ומתקהה עם השנים.
אז איך זה שאתה כל כך חסר לי?
אני רוצה לרוץ אליך, כמו ילדה. כמו שהייתי. ולחבק אותך. שאתה
תרים אותי באוויר ואני אצרח בהנאה ואימה. אני רוצה לבוא ולבכות
לך כשהחבר שלי זורק אותי. לבוא להתלונן על המורים שלי.
אבל יותר מכל זה- אני רוצה להכיר אותך. אבל עכשיו מאוחר.
ואתה, אתה כבר בן 30. למה אתה לא נשוי באושר? למה אין לי שני
אחיינים קטנים  עם גומות החן שלך?
עכשיו אני רק יכולה לשבת ולבכות, ולכתוב מכתבים שלעולם לא
תראה.
זהר- יום הולדת שמח.
אני רק  מקווה שכל האושר שנעלם מכאן כשהלכת, שייך עכשיו לך.