היא הייתה מקסימה.
לא יפיפיה מהסוג שסובב אחרייה ראשים ברחוב, אבל אחרי כמה דקות
שיחה, מעטים היו הגברים שלא נפלו בקסמייה.

הקסם שלה היה במבטים שלה. עייניה היו בהירות, שובבות מחייכות
תמיד, נוצצות. כשהייתה משוחחת עם אנשים נהגה לבהות כלפי מעלה
ורק מידי פעם זרקה מבט חטוף לעבר איש שיחתה. רק אחרי ששאלה
שאלה וציפתה לתשובה יצרה קשר עין.
היא הייתה מסמיקה בקלות, מחייכת במבוכה. כשהשתעממה, נהגה לשחק
בשיערה הארוך והחלק באצבעותיה הדקות.
היא לא סיפרה הרבה על עצמה.. אך הייתה מרבה בשאלות. כמו ילדה
קטנה.

את רוב חייה, כבר מימייה כתלמידת תיכון שדופה, בילתה בחיפוש
אחרי אהבה. למרות שנהגה לשאול כבר בסוף הפגישה הראשונה "אתה
אוהב אותי?" שאלה שבאופן מפתיע כמעט תמיד נענתה בחיוב, זה
מעולם לא הספיק לה. היא נהגה לאתגר את אהבתם של בני זוגה
ולהעמיד במבחן את חוסנה של מערכת היחסים.

את החבר הראשון שלה בחנה בכך שדאגה לאבד את בתולייה עם אחיו
הגדול, לוחם מפלס"ר גבעתי שהיה ברגילה. המאורע התרחש בביתם
ותוזמן כך שיתפסו בדיוק כשהחבר יחזור הבייתה מבית הספר, ישים
לב לתיק הגב ולנעלי המארטינס מוטלים בסלון בעוד גניחותייה
נשמעות היטב מבעד לדלת חדרו של אחיו הגדול.  

המקסימה שלנו הייתה שבורת לבב, חברותייה התאספו בחדרה וניסו
להסביר לה שהוא לא עזב מפני שלא אהב אותה, אלא מפני שנפגע. היא
ענתה להן "אם היה אוהב אותי היה סולח לי. הוא היה מתנקם באחיו,
אבל לא הייתי חשובה לו מספיק, הוא מסוגל לחיות בלעדי."

במשך חודשים ארוכים בכתה עד שפגשה אהבה חדשה. ועוד אחת ועוד
אחת, בד"כ הם החזיקו כמה שבועות עד שהייתה מצליחה להבריח אותם.
הבחור שעזב אותה אחרי שגילחה את ראשה טען שהיא פסיכית. בחור
אחר שעזב אותה אחרי שבמשך שבועים לא החזירה לו טלפונים אמר
שאין לו כוח למשחקים שלה, ובחור שלישי טען בתוקף שגם ככה הוא
רק רצה לזיין אותה, ולא היה לו ראש לתיכנוני ההתאבדות המשותפים
שלה.

כשהתגייסה מצאה לה איש חדש. לשם שינוי הקשר החזיק חודשים
ארוכים, למרות שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. רס"ן מהיחידה שלה,
שהיה עושה קצין תורן מידי פעם כשהייתה בתורנות לילה. כבר בלילה
הראשון שעשו יחד העניקה לו את גופה. הוא היה נשוי, אך לה זה לא
הפריע. מנקודת מבטה זה רק הוכיח את אהבתו אליה. אחרי 5 חודשים
בערך היא חדלה להיות בטוחה באהבתו אליה. היא החליטה שיש צורך
מיידי בפיתוח היחסים. היא הגיעה לביתו בשעה מאוחרת ודרשה
שיעזוב את אשתו. רק בדרך נס אישתו הייתה אצל אחותה בכפר-סבא
יחד עם הילדים והנישואין לא פורקו, אך הרס"ן הבהיר למקסימה
שלנו שלמרות שהיא אכן מקסימה אין לו שום כוונה לעזוב את אישתו.
"אתה לא אוהב אותי.." היא מיררה בבכי, והחליטה לצאת מהצבא.

היא שכרה דירה בשכונת התקווה ועבדה כמוכרת בחנות בגדים סוג ב'.
בעל העסק הפך לחבר הקבוע שלה תוך יומיים ותוך שבוע היא כבר
התחילה לבחון את רגשותיו. באופן מפתיע קראו לו, בשם הקלאסי
לבעל חנות בגדים סוג ב', מירו. ומירו קרא למקסימה ממי. וממי
נהגה לפלרטט עם הלקוחות באופן בוטה. בהתחלה מירו לא התייחס,
אבל בשלב מסויים נמאס לו. כשאחד הלקוחות שיתף איתה פעולה הוא
פשוט תפס אותו מהצווארון העיף אותו החוצה והבטיח לו שאם יתקרב
שוב לחנות או לממי הוא יארגן לו מפגש קרוב עם אבותיו שבשמיים.
אח"כ הוא ניגש לממי והוריד לה כאפה. " יא שרמוטה. שבחיים לא
תדברי יותר ככה עם אף גבר!" הוא ירק הצידה בהפגנתיות והלך לשבת
במשרד. ממי המקסימה דמעה מרוב אושר. הוא אוהב אותי.. הוא באמת
אוהב אותי.  

שבועיים אחרי תקרית הכאפה הם עברו לגור ביחד. כל יום שישי היה
מביא לה פרחים. הוא לא הרשה לה לעבוד בחנות יותר. "זה לא
בשבילך ממי. את מלכה. את צריכה לשבת בבית ושישרתו אותך" במקביל
הוא דרש שהיא תשרת אותו. אבל לה לא היה איכפת. פעם ראשונה
בחייה היא הרגישה נאהבת באמת. למרות שהיה צועק עליה ולפעמים
מרביץ אם למשל לא הכינה אוכל טעים מספיק, או שהבית לא היה נקי
מספיק, או שנראתה קצת מוזנחת, לא היה איכפת לה. היא הרי ידעה
שהכל מאהבה. מיד אחרי המכות היה אומר לה את זה. והיא אהבה אותו
חזרה.

יום אחד הרס"ן הגיע לבקר. רק בדרך נס מירו היה בחנות ולא הרג
אותו מייד כשדפק בדלת. "אני מצטער מקסימה שלי... אני אוהב
אותך. לקח לי המון זמן להבין את זה. אישתי עזבה אותי, תחזרי
אלי.." אבל נסים לא נמשכים לנצח. אפילו נס חנוכה נמשך רק שמונה
ימים וזה היה נס בקנה מידה עולמי, וככה יצא שמירו נכנס הבייתה
בדיוק כשממי והרס"ן נצמדו בנשיקה לוהטת.
הוא לא חשב יותר מידי, וזרק את איש הצבא שלנו מהמרפסת. חבל..
כי הם הזמינו סורגים שהיו אמורים להיות מותקנים בדיוק בעוד כמה
ימים, מה שמוכיח שהכל בחיים זה עניין של תזמון. אח"כ מירו פנה
לממי ולשם שינוי חשב קצת לפני שהוא התחיל לטפל בה. ממי מצידה
לא פחדה בכלל כי היא ראתה שמירו אוהב אותה, ושהוא כועס רק בגלל
זה. היא גם לא כעסה או ניסתה להתנגד כשמשך אותה מהשערות וזרק
אותה לאמבטייה. היא הייתה מסוגלת לראות את המבט האוהב מבעד
להבעת הטירוף שעל פניו ככשפך עלייה את הבנזין, והיא ידעה שהיא
לא יכולה לכעוס עליו אפילו כשהצית את הגפרור וזרק אותו לעברה.
בעודה מתלקחת היא כבר סלחה לו. היא ידעה שהכל מאהבה.