|
בנימה מלנכולית נושאת היא תפילה
שלוותה מצמררת, כמעט מבהילה
מילותיה עוצרות לרגעים בדממה
כשפוסעת הסף נאבדות הן עמה
זה שנים שפניה ריקות מרינה
בגרונה יש רק עצב ללא מנגינה
מספרים שפגשה בו לבין השמשות
בו בזמן שבוראים אהבות חדשות
אם תשקוט בין ערביים, תשמע את צחוקה
כשהרוח חולף על שפתה בנשיקה
אהובה מרצד בין האל לבינה
בו ברגע, לרגע, תשמע מנגינה
היא נוגנת את אלף לילות השיכר
כשהיה בתוכה כמו הדיוט מסונוור
כשהלעיטה גופו במימי נעורים
כשהשכיחה לבו כי שניהם ארורים
אך חלפה שעתם לשעה של חרון
שפילחה נשמתו וטמנה בארון
זו היתה האחרת לומר כי שלה
האשה שהותיר והיה בעלה
ומאז האחת שעיניה ריקות
ואחת שצוחקת במין צעקות
ושתיהן מצפות לו לאיש שיחזור
בין ערביים, ישוב הוא, מבין השחור. |
|
|
פעם, הייתי בוכה
על חיות.
אחר כך, הייתי
בוכה על אמא
ואבא.
יותר מאוחר
הייתי בוכה על
עצמי, ועצמי,
ועצמי...
ומאז שהתאהבתי-
אני בוכה עליו,
אבל בעצם זה
עדיין על
עצמי... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.