חלק שני
דרך אגב לפני שנתחיל בחלק השני, אל ייאוש אני מבטיח שהסוף יהיה
יותר פאטתי מהחלק הזה. אתם יודעים? חשבתי על משהו, למה לכתוב
חלק שני, אם לא כתבתי חלק ראשון? אבל כמו שאמרתי בלי מחיקות!
(רק טעויות, בכל זאת) טוב אני יודע אני יודע, כולם מחכים לסוף.
כולם מחכים לתגובות. כולם מחכים להנחית על ה"כותב" הזה את המנה
שמגיעה לו על זוועה כזאתי...... אני אפסיק את המשפט הזה עכשיו,
כי הוא הפך להיות דיי פאטתי (אני חושב שכתבתי פאטתי נכון.)
ובכלל כל הכתיבה הזאתי דיי פאטתית. כאילו, מה הקטע והרעיון
מאחורי החלק השני? ומה ההבדל בין הראשון והשני? בעצם אני יודע
מה, כמובן שהחלק השני הוכנס בשביל לקדם בברכה את חלק שלישי. אז
במשפט חגיגי זה, הבה נעבור לחלק השלישי : "
משפט חגיגי זה
".
חלק רביעי
בשלב זה, הייתי נורא רוצה להודות לחזקי הלב והסבלנות, שנשארו
לקרוא עד החלק הזה, כי אני חושב שאחרי שתראו מה אני אכתוב פה,
אתם כבר תרצו ללכת להשתין, לאכול, לחרבן, להפליץ ולהמשיך בחיי
השגרה היומיומית החביבה. (אני יודע מה חלק ממכם חושבים, וואו
איזה מגניב, איך אני לא חשבתי על רעיון כזה? לכתוב על
פליצה... פשוט גאוני. הוא יקבל חמש!) טוב בלי שום עיכובים, אני
פשוט מת להגיע כבר לשורת מחץ שמחכה לי בראש עוד מהשורה
הראשונה. אז כמו בדודו טופז אני רוצה שכולם יקומו על הרגליים.
כן כן, גם את סבתא, קומו ותצעקו כמו שדודו טופז מעביר
לפרסומות. מוכנים? ו..- "
משפט חגיגי זה ".
חלק חמישי
טוב, אוקיי. אחרי כל הסיוט המתמשך הזה, הגיע הזמן לעלילה,
ובעצם לסיפור המרכזי ולחלק האחרון - אז ככה:
"יום אחד לפני הרבה הרבה שנים, חי לו נער בן 18, שאהבה לעולם
לא הייתה לו. שלא תבינו לא נכון, הוא לא בתול!! פשוט לא ידע
אהבה עדיין, והוא שנא את הצבא, אבל אהב את החיים. אחח.. כמה
שאהב את החיים. החיים לעומת זאת לא כל כך אהבו אותו, אבל אותו
זה לא עניין, כי הוא היה סופר אופטימי, ויותר מדי, אבל יותר
מדי נחמד. הוא שנא את זה בעצמו. למה פשוט יום אחד להיות מניאק
לכל העולם, לגרום לכולם לרצות אותו בגלל היותו כל כך מסקרן או
מושך. ככה ישב הנער יומם וליל בתקווה למצוא את תשובת חייו. עד
שיום אחד, פתאום משום מקום, בעודו יושב בכיסא הנדנדה במרפסת של
גורד שחקים, שמע רעש מתוך אחת הבלטות. הנער תחילה נבהל, אבל
במהרה הבין שזה סתם גמדון מסיפור אחר. אבל הגמד היה נודניק
והתחיל לאונן על הרגל של הנער. נורא החמיא לנער שהרגל שלו
"עושה" לגמד את זה, אבל בכל זאת האיזור שמתחת לברך שלו התחיל
להתחמם, ובכלל לא לדבר על השיערות שנתלשו לו שם. הנער תפס את
הגמד הקטן מעורף החולצה שלו בשני אצבעות, הרים אותו פנים מול
פנים. ואז פתאום הגמד פתח את פיו כאילו עמד לומר משהו. הנער
הזדקף וחיכה למילותיו של הגמד. הגיע הרגע! הגמד עוד להגיד
משהו... הנה זה... הנה זה.... חווייכככט טפווו.... הגמד שלח
"סמוחטה" ססגונית לעבר עינו השמאלית של הנער. הנער שמט את הגמד
בכדי לנגב את עינו בעוד הגמד בורח בלי לשים לב, ששמט מן מעטפה
גדולה. כשהנער סיים לנגב את עינו, שם לב למעטפה אשר נשמטה.
המעטפה הייתה גדולה מדי בכדי שהגמד ישא אותה. ובכלל, אם הגמד
היה נושא חפץ שכה גדול ממנו, היה בטוח שם לב לכך, סינן לעצמו.
הנער פתח את המעטפה וראה שם משפט צבעוני וגדול באותיות דפוס
גדולות. הנער חייך, נעמד על מעקה המרפסת.....והופ!... הנער צנח
כשחיוך בפניו בעודו משאיר את המעטפה בידו. כאשר הגיע אמבולנס
לפנות את הגופה שכבר לא נשאר הרבה ממה שהיה בעבר, ראו החובשים
את המעטפה בידו. הרימו את המעטפה, קראו את הכתוב ומן הסתם מצאו
את מותם. (לכל המעוניין - חתכו לעצמם את הורידים.) ואז לכותב
נמאס למתוח את כל העולם המחכה סוף סוף לשמוע את הסוף המדהים
והמבטיח. אז אני אומר לכם מה היה כתוב במעטפה הזאת. מה שהיה
כתוב בה בעצם מה שמסתתר בכל אחד ואחד מכם, בלבכם שלכם, ואם
תהיו טובים, אולי תצליחו לראות את הדרדסים."
על החתום
עוד חייל בצה"ל.
