אני לא יודע למה, אולי תחושות הבדידות והתסכול גרמו לי לפתוח
את המגירה התחתונה ולשלוף שקית עם כמה מכתבים.
מתוך השקית בחרתי מכתב אחד שדווקא אני כתבתי. אני בד"כ לא כותב
הרבה מכתבים ואפשר למצוא עדות טובה בכך במגירה התחתונה שלי, שם
אני שומר פיסות מעצמי או ממה שהייתי פעם.
על כל פנים, הנה מכתב אחד שכתבתי, ואם כתבתי לא שלחתי או
מסרתי.
הנה:

"אני מצטער שאני כותב לך מכתב כזה נדוש ואפילו יכול להיות שאני
לא אחדש לך שום דבר, אם זה יצא ככה בסוף אז אני מצטער שבזבזתי
לך זמן ללא שום מטרה.
אני כותב לך לא כדי להשיג מטרה מסוימת ואני לא מצפה שתעשי משהו
ספציפי עם מה שכתוב כאן, אני פשוט רוצה לכתוב לך בפעם אחת
בצורה מסודרת, פחות או יותר, את כל מה שאני חושב ובעיקר
מרגיש.
בטח שמת לב שאני לא מצטיין בהתבטאות בע"פ, גם זה שאני די עצבני
אפילו שאני מדבר איתך תורם לזה לא מעט. מה שקרה זה שאני מרגיש
שלא הצלחתי אף פעם להעביר לך את מה שאני מרגיש וגם כשאני מנסה
אני נופל, נחבל ולא ממש מצליח לקום ולהמשיך.
אני לא יודע בכלל איפה להתחיל וגם ככה כל דבר שאני חושב מתקשר
לדבר אחד שאני רוצה להגיד, אז אולי לא משנה איפה אני מתחיל גם
ככה להכל יש חשיבות.
אולי את זוכרת אבל בשיחה בשבת אמרת לי משהו... אמרת שלגרום
לאדם כמוני להרגיש אהבה כלפי אדם כמוך זה משהו שגורם לך להרגיש
טוב.
אני חושב שאם אני הייתי אדם שפוי אני הייתי מאוד כועס עכשיו,
כי זה נראה כאילו כל מה שהיה ביננו ואולי יהיה זה רק למטרה של
ניפוח אגו או הנאה חולנית אחרת.
את יודעת, לאנשים יש רגשות ממש כמו לך ושהם נפגעים כואב להם.
הבעיה היא שאני לא ממש יכול לכעוס עלייך, והבעיה היותר גדולה
היא שהצלחת לגרום לי להרגיש הרבה יותר ממה שרצית או ציפית שאני
ארגיש."

בעצם אין לי ממש כוח לצטט עוד 5 או 6 עמודים של מלל.
עכשיו, במבט לאחור נורא קל לי לסכם את יתר המכתב במשפט אחד או
שניים, משהו בסגנון: אני חושב שאני אוהב אותך והייתי מת שתאהבי
אותי באמת ולא סתם תשחקי ברגשות שלי למטרת כיף.

בכל מקרה קיפלתי את המכתב והחזרתי אותו למקומו במגירה. מה יצא
לי מזה ששוב קראתי את המכתב שלא ממש העזתי למסור?
לא הרבה, לא נשארתי עם הרבה ביד בסוף. את מה שהיה כתוב אני
חושב שאמרתי לה, להיא, איזה יום אחרי שכתבתי את המכתב ממש
במקרה.

מה קרה בסוף?
חחח, אני לא מאמין שיש אדם אחד שלא מבין לבד!
היא המשיכה את המשחק שלה, אני נפגעתי ועכשיו הכל נגמר. משום מה
אני מוצא את עצמי עוסק בכלום. אני לא יודע אם באמת הצלחתי
להתגבר על, אבל הרבה יותר קל להגיד שכן. בסופו של דבר אני
מפסיד, תמיד.
אני חושב שזו הייתה תחושת השעמום דווקא שגרמה לי להוציא את
המכתב מהמגירה של ה"אני שהיה" שם מלמטה, יותר מכל תחושה אחרת
בכל מקרה. אני ממש מקווה שאף אחד לא מאשים אותי כי אני ממש
רגיש לעניין, משעמם לי אז אני צריך לדכא את עצמי כדי לחשוב על
החיים שלי, או שאולי זה קורה ההפך?
אני לא יודע עד כמה זה רלוונטי בכלל?

גם כתבתי לה שיר, אפילו שניים!
בפעם הראשונה בחיים שלי משהו גרם לי לרצות להרים עט ולקחת נייר
ולבטא איזה רעיון או ההרגשה - יותר הרגשה מרעיון.
ומאז שאין אותה, ודווקא עדיף, אני צריך להתעסק בה כדי להמשיך
לגרום לדברים לצאת החוצה.
אז מה אני חושב שאני צריך? אהבה חדשה כדי לגרום לי לפקוח את
העיניים ב 4 אחה"צ או סתם זיון טוב?
דווקא נראה לי אהבה, ואני חושב שאני טועה דווקא וגם כולם יגידו
לי שאני טועה ואני אמשיך בשלי כמו תמיד. מי יזכור אחר-כך שאני
לא הקשבתי ואת הכל, אבל הכל, הבאתי על עצמי?
נכון, אני אזכור לעצמי... אבל אני נורא טוב בהדחקות.
הייתי רוצה לסכם עם עצמי כמה מילים בשקט עכשיו או אולי סתם
להביא עליה ביד?
נראה לי דווקא לסכם כמה מילים, בטח שוב אני טועה.