תפילתי הבוכיה
כבר מזמן
לא ניצבה לה
בעדת אל,
אלוהים זנחו אותי
פטישם החזק רעם באולם.
הדין היה קר,
הדין היה עקר,
לא ליטף את נשמתי
הרעבה.
על פניי נשבה
רוח כפור שלגית,
צורבת בלחיי
ועיניי מלאו דמעות.
בדול הייתי לעצמי
ובתול עד מאוד
ונוכרי ונוכרי.
הבדידות אכלה בבשרי
מצצה את עצמותיי,
והכמיהה זעקה בי
מפעפעת בשתיקתה.
השופטים כפתרו גלימותיהם
ירדו מהדוכן
בראש מושפל
ולב רם,
הידהוד צעדים במסדרונות
ושקט
ושקט.
א' אייר תשנ"ח |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.