בחושך איש אינו יכול לראות אותך בוכה.
כשקר בחוץ והרוח הסוחפת מכה בפנים, איש אינו יכול להבחין בין
טיפות גשם נקיות וטהורות לבין דמעות מלוחות.
כשאתה לבד, איש אינו שומע.
כשאתה ביחד, איש אינו שם לב.
הדקירה בלב, היא שזאת שכואבת.
ואתה הולך ברחוב, השעה מאוחרת, מרים ראשך אל הרקיע השחור, שבכל
יום אחר היה זרוע כוכבים ואולי אף מעוטר בירח מלא וחינני, אבל
דווקא הלילה מכוסה כולו ענני מלחמה, כאילו בכוונה, וגשם יורד
ללא הפסק, כשכמובן לך אין מטריה.
לפעמים אתה זורק את המטריה, כי בעצם מה זה בכלל שווה?
כשאתה בונה על עצמך חומות, רק העיניים נשארות חשופות.
כי כשתלך ברחוב, שיראה אולי שומם, ריק ומנוכר, ואולי תפגוש
באיזה איש זר, הוא יביט לך עמוק אל תוך העיניים וידע מיד,
שנשבר לך הלב, ושבכית.
הלב הזועק לנחמה, שבלילה קשה אף יותר למצוא, האודם שיעטר את
פניך, שביל הדמעות שיצרוב את עורך מהקור, הם שיסגירו אותך, הם
שיפתחו בפני אותו זר, גם אם רק לשניה, את עמקי נשמתך.
הקור והגשם מחלחלים והכאב חודר איתם עמוק, מבעד למעיל, לחולצה,
לעור ולבשר, ואתה רוצה לרוץ, לצרוח, לברוח, לקוות שאולי הכאב
יעלם, שאולי אם תרוץ מספיק מהר, הוא ישאר מאחור, אבל העייפות
ממאבקי הכוח, והקור והכאב החודר בין כל העצמות, הם אלו שיכניעו
אותך בסוף.
יכול להיות שתיפול, יכול שלא, לפחות לא בנתיים.
אתה תגיע הבייתה, כואב, קפוא ורועד. תוריד את הבגדים הרטובים
ותיכנס למיטה לישון, רק שהשינה לא תבקר אותך הלילה.
אתה תשכב ער לחלוטין במיטה, משחזר בראשך את מהלך האירועים
האחרונים, ואז, לבד בחושך יתגנב הכאב ויכה בך במלוא עוצמתו,
ואתה תבכה.
הדמעות יספגו בסדינים, וכאב הלב יוחלף בכאב ראש, אתה תהיה אסיר
תודה על כך, כל דבר שיסיח את דעתך מהכאב בלב יהיה מבורך.
שעות תשכב ותבכה, עד שלבסוף תיכנע לשינה מלאת סיוטים.
אור היום יחדור מבעד לתריסים שהתעצלת ולא סגרת בליל אמש, הגשם
יחלוף והשמש תזרח במלוא העוצמה, האויר יהיה נעים והציפורים
יעופו גבוה מבכל יום אחר. רק אצלך החורף ימשיך.
הכאב לא יפוג, השמש אותו לא תוכל להמיס, ואתה תקלל כל רגע בו
תבלה בהכרה מלאה.
הכאב ידחוף אותך לחפש מפלט, בכל דרך אפשרית, הגיונית או לא.
אולי תבחר בלעשן או לשתות, אולי לחתוך. אולי תבחר לעשן ואז את
בדל הסגריה תכבה על עורך החשוף ותרגיש איך כאב פיזי מתפשט
לאורך הזרוע, או הרגל, או מה שלא יהיה, כאב פיזי בלתי נסבל
כמעט, שמערפל אך במעט את הכאב  שהרעיל עד עכשיו את הלב.
כמות הסיגריות שתעשן רק תגדל בכל יום שיעבור, כמות האלכוהול
הרגילה כבר לא תספיק, ועל הזרוע לא יהיה עוד עור חלק, שם ישארו
לנצח צלקות. עדות אילמת לסכינים שפעם היו לך ולסגריות שפעם
עישנת.
הימים יעברו, חורף אחרי חורף. הירח יתמלא ויעלם כל חודש מחדש.
השמש תזרח כמו בכל בוקר שעבר עלייך בימי חייך. ואתה תהיה לכוד
ברשת הכאב, היגון וחוסר האונים.
אולי תחשוב פעם על העבר, על החברים שפעם היו לך ושאינם עוד
היום, על היופי ונעורים שפעם היו מנת חלקך, אותם החליפה הזיקנה
והצער.
אולי תשב באותו כסא מוכר, מסתכל על אותן התמונות הישנות.
אתה, היא, הוא, הם. כולכם מחייכים למצלמה, בימים הרחוקים שלא
ישובו עוד.
מדי פעם תשתעל, אם אלו הסגריות או הסרטן, אתה כבר לא יודע.
הכאב שפעם השחיר את לבבך אולי נעלם, אולי כבר שכחת למה בכלל
הכל התחיל.
ואתה תשב במרפסת, צללי חייך מתארכים והולכים, הנשימה כבדה עליך
כבר, ולידך עומד ידדיך משכבר הימים, עוטה גלימה שחורה ומחזיק
בידו הגרומה כלי עתיק כלשהו.
מבטכם יהיה ממוקד על כדור האש הרחוק, שוקע כבל יום אל הים
האפל.
דמעה תזלוג על לחייך כאשר החושך יסגור סביבך לנצח.
והרי מימלא בחושך איש אינו יכול לראות אותך בוכה.


מוקדש לך.