חשבתי עליך הרבה אתמול בלילה. כמה שניסיתי לחשוב פחות, חשבתי
יותר.
ידעתי שיש לי רק עוד שעות ספורות לישון, ידעתי שעליי לנצל כל
שניה.
אבל בחושך, בלילה, כשכולם ישנים, כשהמוח נרגע מעמל היום, מאלפי
תחושות, מראות, ריחות וטעמים, אז הוא פנוי, לחשוב עליך.
החושך מתעצם סביבי והצללים מתארכים על הקיר, קשה להאמין שרק
לפני שעות ספורות ראיתיך לאחרונה.
השעות מאז עברו עליי כמאות שנים, הדקות נמתחו כמו מסטיק ישן
ועיקש, וסירבו לעבור.
ניסיתי לשחזר בראש את מהלך האירועים שהובילו לפרידה ממך. איך
הלכת בזעם, איך הבטחת שלעולם לא תשוב. אבל הכל נראה לי כמו סרט
אילם, כשהשחקנים הראשיים הם אנחנו, מעבירים בתנועות ידיים
תחושות מוכרות כל כך ועם זאת לא מובנות כלל.
לבסוף נרדמתי, ראשי נח על כרית מלאת דמעות, מודעת רק בתת מודע
לסיוטים הקרבים, לשינה הלא שקטה.
חלמתי שאנו רצים במישורים מוזהבים, כאשר הגשם הראשון יורד על
גופנו הערום, חסרי דאגות, חסרי מגבלות, רק אושר בלבנו. חלמתי
שהאדמה הבוצית נועלת עצמה על כפות רגלנו היחפות, לא מרפה,
שואבת, מכשילה. חלמתי על חוסר האוויר, על קבר תת קרקעי, קבר קר
וחשוך, קבר נצחי. חלמתי על מאבק חסר ערך, על צעקות ומכות, על
חוסר אונים, על כאב.
התעוררתי, ראשי מונח על הכר ספוג הזיעה, נשמתי מעורערת, מודעת
לחלום, מודעת לכאב החד בצלעות, מודעת למיליון תחושות ורגשות
מעורבים, מודעת לידך המחבקת אותי, שהייתה בגדר אשליה בלבד,
מודעת לבדידות שחש לבי השבור.
את מקומו של הכאב תפס עתה הפחד.
פחד שכיווץ את מעיי ולכד אותם בלפיתת חנק קטלנית. הבחילה שחשתי
הייתה כתוצאה ישירה מן הפחד, הפחד שנבע מהריקנות.
הדמעות לא איחרו לבוא, ועם כל דמעה שזלגה נחתך עוד חלק מיישותי
וזלג אל האינסוף, כמו טיפת דם חמה המחליקה לאורך להבו המבריק
של סכין, שרק עתה הבחנתי בניצבו עשוי המתכת המעוטרת בידי.
החדר כולו הסתחרר סביבי, נמתח לכל כיוון בפסים צבעוניים
מרהיבים, ולפתע, כאב חד בצד, והרצפה הקרה שהייתה שעונה כנגד
לחיי ייצבה את ערבוב הצבעים. לחיי כאבה וטעמתי טעמו המלוח של
דם, נשמתי נעתקה מגופי ולרגע חשתי עצמי גולשת אל מעבר להכרה.
נפלתי מגבולות הערות ואל החושך המאיים לבלוע.
נפילה שנדמה היה שנמשכה אל האינסוף, בחלל גדול ושחור, ריקנות
מוחלטת שבלעה כל צבע, כל רחש וכל סימן חיים, קלוש ככל שיהיה.
הכאב, כמו אייל ניגוח במערכה אבודה, התנגש ופרץ אל מעבר
לערפילים, עד ששבה אלי הכרתי. נאבקתי בכדי לשוב ולעמוד על
רגליי ללא כל הצלחה, נאחזת בקצה השולחן לתמיכה, מפילה בטעות את
התמונה שלנו, שהתנפצה לאלפי רסיסים, בדומה ללבי אחרי ליל
הסיוטים שעבר עליי.
בהיתי בזכוכית השבורה נוצצת באור השמש שהסתנן לחדרי, תוהה מה
יקרה הלאה.