'זה יהיה הולנטיין הגרוע ביותר שהיה לי עד עכשיו' תיארתי לעצמי
בבוקר השמונה עשרה לפברואר.
לעזאזל, אני בת 15 ואחת כזאתי שלא יודעת לעשות חיים.

הייתי לוזרית, מאלו שמסדרות את החברים שלהן אחד לשנייה לדייט
ולנטיינ'ס חלומי ונשארת בבית, צופה ב"החתונה של החבר שלי" עם
קופסאת גלידה ענקית ושוב בוכה בסוף כשהיא רוקדת עם ההומו...
ואכן השנה ההורים שלי כצפוי יצאו לראות סרט אבל השנה משהו אכן
היה שונה:
אפילו לאחי היה לאן ללכת..
בשעה ארבע בצהריים כבר הבית היה ריק ומשאיר לי ספייס גדול לרחם
על עצמי.
כבר התיישבתי עם הגלידה, בתסרוקת מזוויעה ופיג'מה שאפילו
בריטני ספירס לא הייתה מעזה ללבוש (וזה אכן מפחיד אם בריטני
ספירס לא רוצה ללבוש את זה), והתחלתי לצפות בסרט.
כבר הגעתי לחלק שבו ג'וליה רוברטס נוסעת עם קמרון דיאז והבחור
ההוא במכונית כשהטלפון צילצל.
בדרך כלל כמו שנאמר אני לוזרית אבל היום הדיכאון הכריע את
הפחדנות שלי ומיד כשהרמתי את השפורפרת עלו על שפתיי המילים
"כאן הלוזרית הגדולה ביותר בעולם מדברת, אפשר לעזור?..."
לקחתי עוד כף עמוסת גלידת וניל עם פיצפוצי שוקולד ועמוסת
קלוריות לא נחוצות וחיכיתי לתשובה.
"אני הבנאדם הכי מסכן בעולם ואת אל תדברי בכלל!!!!" נשמע קולה
של חברתי מישל בקו הטלפון.
"מה קרה חמודה?" התעלמתי מצרותיי והשתדלתי להתעמק בצרות שלה.
"אין לי דייט!!!!!!! אני לגמרי דייטלס, אני, אני... אני
כמוך!!!!!!" התבדחה בהומור יבש מישל ואני העדפתי להתעלם.
"למה את לא מתקשרת למישהו ומזמינה אותו?"
"כי אני מכוערת ואף אחד לא ירצה לצאת איתי..." כן כן ברור
את סתם מושא החלומות הרטובים של חצי מהעיר הזו ועוד כמה
ערים...
"מה עם האוורד?"
"איכס! החנון הזה?!"
"מה עם... מארק?"
"הוא אפילו יותר נמוך ממני!!!"
עוד המשכתי עם מינמום חמש עשרה שמות עד שבסוף הגעתי למובן
מאליו, זה שהיה דלוק עליה והיא דלוקה עליו, קייל.
"כן כן!!! אני אתקשר אליו. אבל אבל מה אם הוא יגיד לא?"
"מישל מתוקה, פשוט תתקשרי אליו!!!!!!!" ניתקתי לה מיד כדי
שתתחיל בשאלה הטיפשית שלה.
חזרתי לקלטת שלי.
השעה הייתה בערך חמש וחצי.
הסרט עוד לא נגמר כי כל הזמן העברתי אחורה לקטע עם המסעדה..
אחר כך ראיתי את הסוף ובכיתי
נגמרה לי הגלידה אז ויתרתי.
הלכתי והבאתי לק לבן טיפשי כזה שרק לוזריות שמות ושמתי על
הידיים והרגליים, הרגשתי כמו.. טוב כמו מה שאני, הלוזרית
הגדולה ביותר בעולם.
פתאום- צילצול בדלת.
פתחתי את הדלת ושם עמד קייל.
"איפה מישל?"
"כבר הסתיימה הפגישה שלנו..."
"איך היה? עד כמה רחוק הגעתם?" ניסיתי להגיע לגבול הציניות
הרגיל והלא דיכאוני שלי.
"היה... ככה." דביל, אתה אמור להיות שמח. שמח אמרתי!!!!!!
"רוצה להיכנס?..." נזכרתי שהוא עומד מול הדלת.
הוא נכנס בצעדים של אדם מסכן שכאילו זכה בלוטו אבל עצוב כי עוד
מישהו גם זכה.
נתתי לו רשות להתיישב על הספה.
"בואי ניסע לאנשהו"
"רק אם ניסע במונית שירות"
"סבבה."
הודעתי להורים שלי שאני יוצאת לטייל והפלתי על עצמי איזה חולצה
ענקית כזאתי של לוזרים רק שגזורה למעלה, עם סמל של קבוצת
כדורגל או כדורסל או בייסבול או פוטבול או משהו... אז הפלתי על
עצמי מכנס ג'ינס שלא היה שלי ונעלי ספורט שחורות והסתרקתי טיפה
והלכנו לעיר לתפוס לנו מונית שירות. נסענו לאיזה מקום נחמד כזה
עם מזרקה ובאר משאלות וזרקתי פנימה אסימון כזה שהיה לי בכיס
מסיבה לא בורה ומשמעולם לא ראיתי. לא אכלתי כלום כי הייתי
מפוצצת לחלוטין מגלידה.
הסתכלתי על תחפושות של פורים, העברתי שיחה אינפנטילית עם קייל
על למה הוא ומישל לא חברים
הוא, כמוני, חושב שמחויבות זה סתם כזה כאב ראש.
שרקתי וזימזמתי והימהמתי שירים ועברנו בחנויות וכל מני שטויות
עד שלבסוף הגיע לילה והיינו צריכים לחזור הביתה. לקח הרבה זמן
למצוא את מונית 164, בעיקר כזאתי עם מקום. עד שלבסוף הגיעה 164
אחת ריקה לחלוטין חוץ מנערה אחת ששמעה מוסיקה באחד המושבים.
התיישבנו במושב האחורי ואני הייתי פשוט סחוטה ונראיתי כאילו כל
שנייה אתמוטט.
"את נראית עייפה"
"מתה לישון.."
"רוצה להישען עליי?"
פשוט הנחתי את הראש על הברכיים שלו ושמעתי שברדיו מנגן שיר
שאני אוהבת, ונרדמתי.
"הגענו," שמעתי לפתע קול מעליי.
"מה?.."
"אנחנו בבית, זמן לרדת מהמונית שירות!!"
לא, לא רוצה, רוצה לישון, תישאר יא חתיכת כרית אני צריכה
שינה!!!!!
"בואי כבר."
הוא הושיט לי יד ועזר לי לקום.
הלכנו ברחוב לעבר הבית שלי וכשהגעתי הביתה במקומו היה חור גדול
ושחור וכשהבטתי לאחור לחפש את קייל הוא נעלם.
הכל מסביבי לאט לאט נעלם ורק השיר מהרדיו ניגן וניגן..
התעוררתי.
הרדיו היה דלוק כל הלילה, גיליתי. על אותו שיר מוכר.
רצתי למחשב שלי, לוזרית שכמותי, השארתי אותו דלוק על איזה
פירסומת שקיבלתי על כנס מדע בידיוני רחוק מדי בשבילי.
הבטתי בתאריך.
השמונה עשרה לפברואר.
ולנטיינ'ס דיי.
סרט. גלידה. טלפון. לעזאזל. ברור. שיהיה. ביי. דפיקה בדלת. אין
גלידה. דה-ז'ה-וו..


מוקדש לכל הלוזריות