סוף סוף, עליתי אל מצדה, באמת זה לקח יותר מדי זמן. עליתי, יחד
עם אבא שלי, רק שנינו, בשבילי העפר הזהוב והמר. צעד אחרי צעד,
זרוע קדימה, זרוע אחורה, רגל נמתחת - ורגל משיגה אותה באדיקות.
אנחנו שוטחים את איברינו על המצודה המאיימת הזאת, שכבר אינה
כל-כך מאיימת. מרגיעים את ראשינו ונותנים לרוח לנשוב, לים המלח
להיות ים המלח ולמצדה להיות מצדה.
לפני שעלינו, מילאנו קצת מים בתוך בקבוק מים מינרלים מיובש
שהבאנו מהבית. אבי סגר את הברז, הידק אותו היטב ואני, באותו
הזמן, הידקתי את פקק הבקבוק. הוא לא הביט אליי, ואני לא
התפלאתי, אין אנשים מסתכלים בדרך כלל לאנשים אחרים בעיניים,
שעה שממלאים בקבוק בצוותא. למרות זאת, עתה אני מתפלא.
אחרי שמילאנו את בקבוק המים, התחלנו עולים בעליה המתונה אל
ההר. תמיד אני קצת מקדימה, אבי נשרך לפעמים מאחור. כאשר
התעייף, היה מחזק אחיזתו בנרתיק המצלמה ועוצר, מביט סביב
ונאנח. כעבור שניה, היה שולף את המצלמה מן הנרתיק, לאט ובדיוק
רב. אני כבר עצרתי בשלב זה, מביט לאחור ומניח לסלעים הגלמודים
ולרוח הנושבת להצטלם בנחת תחת זרועו המיוזעת של אבי. אחרי
שהרגיש שהוא מחוזק מספיק, לעתים מבלי שצילם כלל תמונה, היה
מסתובב - שוב לא מביט אליי - וממשיך בעלייתו הקצובה אך
המגושמת.
ההר הזה, מצדה, משדר לך איזשהי אווירה קדמונית, לא מפוכחת, קצת
מטורפת. כשאתה מטפס עליו - עושה דרכך בעצלתיים - אתה לעתים
מוצא את עצמך שואף להידרדר, להיזרק מטה אל תהומות המדבר ולישון
שם, בתוך הצללים הרגועים - ההגיוניים והעצלים כמוך. אני זוכר
כיצד הבטתי אל המדרונות וחשבתי לעצמי שאף אחד לא ניסה מעולם
לשתול חיטה על ההר הזה, אני כבר לא זוכר למה חשבתי ככה, אני
מניח שהרגשתי כמו ישו מזוין מעל ריו דה-ז'נירו. הבטתי אחורה,
אבי נראה בעיניי כמו עץ מאובן התר אחר מים, צועד ומטפס ברצונות
משתוללים שלא פיענחתי, מאחוריו שוכב בנחת ים המלח, מלגלג.
גררתי איתי למעלה עגלת תינוקות מלאה ציוד, שאבא שלי פעם מצא
בשכונה. סחבתי אותה באי-רצון כל הדרך, הגלגלים היו כבר עקומים
וקיפצו לצדדים, מעניקים לעגלה הורדרדה הזאת חיים משלה. מדי פעם
היו נופלים מגבת או שק-שינה. החפצים הללו שלא ראיתי את
החיוניות בהם, היו מתגלגלים בין רגליי, לעתים עוצרים ולעתים
נעצרים ברגלי אבי. כאשר אבי היה משיג את העצמים המתחמקים הייתי
צועק לו בקול, שגדל והתעצם בגלל המדבר, שיעזוב את זה ושאני כבר
ארים; אז הייתי מזנק ובמספר תנועות הייתי מרים את החפץ הסורר
וחוזר לעגלה שלי, כלומר לעגלה של אבא שלי. כל המסעות הללו, אם
העגלה המעצבנת היו חיוביים בסופו של דבר, העגלה הזאת גרמה לי
להיראות עייף, הדבר הנורא ביותר בעולם זה להשפיל את אבא שלך.
טיפסנו הרבה, אבא שלי כבר לא במצב פיסי טוב כמו שהיה פעם. הוא
לא כל-כך בריא, הוא די חולה בעצם. למעשה, הוא האדם האחרון
שמתאים לו לעלות למצדה בצהריים. ליד אישזהו עיקול בדרך עצרנו
לשתות, סקרנו את הנוף בשקידה, כאשר אנחנו מרימים את ידינו להצל
על העיניים האדומות מאבק. אנו מביטים אל ירדן והיא מביטה
אלינו. רק שנינו, ים המלח, הרוח וההר.
בשלב מסוים, כשנחנו ליד העיקול הזה, שיחקתי בפקק בקבוק מי-העדן
שלי, סגרתי ופתחתי את הפקק הקטן. לבסוף כשהשיעמום גבר, חתכתי
את קולות לעיסת הסנדוויץ' של אבי ואמרתי לו שכבר הרבה זמן לא
נהניתי כל-כך. שקר מוחלט, אבל מותר לשקר להורים שלך כדי לעשות
להם טוב על הנשמה, הם עושים את זה כל הזמן כשאתה קטן. הוא
הפסיק ללעוס את הסנדוויץ' וחייך בפה מלא גבינה צהובה. הוא אמר
שלא חייבים לעלות ושאני יכול לעזוב את העגלה הזו.
חייכתי, קצת כעסתי על המשא שסחבתי עד כאן, אבל הוא היה בשביל
אבא שלי. גררתי את העגלה לקצה הצוק, הגלגלים קירקרו והתיזו
אבנים קטנות לכל עבר ולבסוף נעצרו כאשר מולם רק שמיים, דחפתי
קלות את העגלה ואז אבא שלי דחף את העגלה עם הרגל, היא קירקרה
עוד קצת וצנחה בשריקה מטה. אני ואבא שלי עומדים על קצה הצוק,
הוא מושיט ידיים לצדדים, חיוך מלא לחם קימל מתנוסס בהבעת
ניצחון, אני עושה כמוהו, שנינו מביטים קדימה, לפתע מחזיקים
ידיים...וקופצים.
נושמים את ההר המתרוצץ תחתינו, הרוח עומדת מלאה יראת-כבוד,
מאפשרת לנו לצלול. שנינו מותירים מאחורינו את הזיעה, העלייה
החדה, המסורבלת והחמה, מצדה מאחורינו, ים המלח מלפנים.